מאת הבן
"לא רק שסיפור האופנוע מתחיל ונגמר באלוהים אלא שלאופנוע יש "הילכות" וכשהוא מספר בהן הוא עובר ללשון בה כתובות מצוות הדת, הלא היא ארמית, ואז "הודפין" ו"מרפין" בו ו"מקיימים מצוות בטישה”.ומיד ניכרת גם תכונה נוספת ביחסו של אבא למכונות, והיא ההאנשה. חיש קל נהפך האופנוע לחי אציל שאצל הפחותים הוא מתמרד ולכל היותר מתעטש ואפילו "משתעל כאחוז דיבוק" אבל אצל אחיו הנערץ הוא "מחונך יפה" לא רק כ"סוס מאולף" אלא, אבוי, הם כבר "דבקים לבשר אחד, הפרש ורמכו" כנאמר בבראשית ב' 24: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".
אבל לא כך הם פני הדברים אצל מי שעתיד להיות סופר עברי.
הניסיון הראשון שלו, עם האופנוע של אחיו, גובל בגילוי עריות והוא כמעט מעשה קין בו צופה אלוהים. במקום לצאת ולרכב כמעט הורג הסופר העברי לעתיד את האופנוע של אחיו ואת עצמו גם יחד.
“… ויום אחד זה בא. על יד בית הבאר… השאיר אחי את אופנועו… והוא ופלוני היו אמורים ללכת לפרדס הסמוך… ונותרתי אני לבדי עם שעתי. תופש מה? לא אאריך : מתחילה אפילו היה הכל כשורה, ואני כבר על האוכף, מלפנים, על מושב אחי. לבי בגרוני. מושך ומרפה כהלכה והדבר זז. קצת התפרץ התקפץ מדי, אך מיד נשמע והצלחתי לכבשו. וכבר פורץ מתוכי הרנן הנכון ולנסיה, שלא האריך מדי, לפי שזה כבר גמור. בו-ברגע-ההוא… והכל כבר הוא ממורס בתעלת ההשקאה המעושבת ההיא, הרנן ולנסיה, האח הצעיר, שבא על מקום אחיו הבכור, האופנוע הכבד, שלא סבל זר. האימה, הדלק השפוך, וכוויה אחת נוראה על גבי שוק דלה אחת… כיביתי בעודני הפוך את המנוע. לא בכיתי. בעשתונות נכונים אף כי בלב מת… לחזור ולהפוך את האופנוע, לחזור ולהשיבו על כנו. כה קל וכה עליז היה בעמדו, ופגר כה כבד ומסורבל בדוממו על צידו… הכל במחתרת מעיני אחי הגדול. לטשטש ולהניס עקבות. אבל עיני אלהים, כנראה, היו פקוחות עלי, אולי… והנה בא אחי. סקירת עין, וכבר ידע. ניזלי השמן על חלקת האופנוע הנוצץ? מבע פני? רגלי? "- א ת ה –", זעק אחי אלי, ושלח אצבעו אלי, לעברי, ויצא ובא לתפוש אותי –”
ציטוט ההודעה בתגובה