פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

"קיץ אינדיאני" זה המושג שכאן בירושלים בשנות השבעים נהגנו הילדים לכנות ימים כגון אלה, שמיים בהירים כחולים כמו באמצע הקיץ, ללא ענן בשמיים אבל השמש משקרת, קר, ולא סתם קר אלה ממש קור חודר לעצמות, מי שלא מצויד כהלכה פשוט קופא, ומרגע שהשמש נעלמת אז מתחיל הסיוט האמתי. בימים כאלה, בולטת הנדסת האנוש הגרועה של סופי, אל מול הפשטות המכנית, מוקצנת בעיית הנדסת האנוש, בימים אלה בלבד, קינאתי יוצאת אל בעלי הטוסטוסים האוטומטיים, הם מכונסים להם בבטחה ובחום בכל שכבות הביגוד שעולה בדעתם, נדרשים רק להשתמש בידית המצערת, ובברקס וזהו, ואילו אני, נאלץ לאסוף את כל יכולות הקואורדינציה הגמישות והטכניקה, בדומה לרקדנית בלט, אלה שבמקום בגד הריקוד ונעלי הבלט, אני לבוש בחרמונית וכפפות מסורבלות. החלפת ההילוכים קלאץ וגז ביניים, בירושלים העסק עוד מסתבך כי בנוסף לעליות והירידות שאיש לא יודע עדיין מה יש יותר, גם מס' הרמזורים בי-ם רק הולך וגדל וזה עדיין לפני בוא הרכבת הקלה. נהיגה ותפעול של רכב כזה משולה לניסיון לשלוף קוצים של סברס מהתחת עם כפפות איגרוף...והבעיה הכואבת באמת היא נושא העצירה, מי שמצליח לעצור ווספה בבלם הקדמי יזכה אצלי בתואר יקיר ירושלים לדורותיו, ואין כל בעיה בבלם, לדעתי הוא אפילו המקורי שהגיע מהמפעל ומעולם לא הוחלף כיוון שהוא עדיין חדש...והבלם האחורי לחיצת חירום נועלת את הגלגל בצווחה שאפילו נהגי הסמיטרילרים לא היו מבישים בה, אבל על סופי זה בכלל לא עושה רושם, היא מאטה בעצלתיים זמנה בידה ולא ממש מעניין אותה הדביל שלמעלה שמנסה למנוע פגיעה ברכב זה או אחר. בקיצור אנחנו כבר ממש מתגעגעים לימי האביב והקיץ ולנסיעות הרגועות והבטוחות יותר, אבל שלא תבינו לא נכון עדיין מטיילים ונוסעים בכל רגע פנוי כבר כמעט 2400 ק"מ ביחד ללא בעיות מיוחדות.

[השושנים]

היום טיפסנו סופי ואני בפעם הראשונה את עליית הקסטל, ואל יהיה הדבר קל בעיינכם, עליית הקסטל היא עלייה מיתולוגית בפני כל ירושלמי, היא המחסום הפיזי האחרון בינם לבין שאר העולם, עברת את הקסטל, משמע מעכשיו אתה רחוק מהבית וכל העולם קטן עליך, לילות שישי ארוכים בוזבזו על ויכוחים ומיריבות, הרכב של אבא של מי מי גומר את הקסטל ברבעי ב-100 קמ"ש, עשרות אופנועי 50 CC שפכו נשמתם האומללה בעלייה על מנת לאפשר לבעליהם המאושרים ליראות את מספר הקסם 100 בספידומטר בירידה חזרה, עליית הקסטל היhתה המבחן האולטימטיבי לבדיקת רכב לפני קנייה בכדי לבדוק את "מצב" המנוע, וכוחו, ובירידה מהקסטל המתין לכולם ה"סיבוב" זה שהפריד בין הילדים לנהגים, שלט ההאט הגדול באדום, שגרם לנו ריגוש וחלחלה כאחד וסיפק עבודה רבה לפחחים ולבית החולים הקרוב, עין כרם...לכן העלייה היום הייתה ירית הפתיחה המשמעותית הראשונה, ליציאות משותפת שלנו למקומות רחוקים, וניפרץ המחסום הפסיכולוגי שלי, כיוון שלסופי הדבר לא הזיז (טוב אולי פרט לכמה ברגים נוספים ששחררו עצמם שוב.) אבל לא נקדים מוקדם למאוחר, לפני כשבוע ביקשתי מידידינו אבי נ. להכין לי תיבה שתתלבש על סבל הווספה בטיולים ארוכים, לצורך סחיבה של מיכל דלק נוסף, למניעת היתקעות ללא דלק, ושאר אביזרים ראויים לטיול. הקופסה שהייתה אמורה להגיע למפגש שישי, התעכבה ומישהו העביר לי אותה, למוצא עילית היום בבוקר, תירוץ נהדר בשבת נוספת של "קיץ אינדיאני" לטיול והרפתקה, מעיל הדיינז הנאמן נלבש כפפות חורף ונעליים גבוהות והופ אנו ממריאים לכיוון היציאה מהעיר, ירושלים של שבת בבוקר, תנועה דלילה ואין תור ברמזורים, חיש מהר אנו מוצאים עצמינו על כביש בגין, שהוא למי שאינו מכיר האיילון של י-ם, דרישת שלום אחרונה לשלט ברוכים הבאים לי-ם שבמתכונתו הנוכחית מתאים יותר לכניסה לחנות לחיקויי מותגים, מאשר לעיר בירה, ואנו כבר בירידות החוצה, אני משתדל שלא להיות קבוע עם ידית המצערת זמן רב, על מנת שהמנוע יקבל שימון משתנה גם בירידה, מס' רכבים שחולפים אותה מגיבים בצפירה למראה סופי, וחיוכים מבעד לחלון, עוברים את מבנה הבית האדום, קדימה יקירתי אני לוחש לה, עזרי עוז אספי כל סוס שתמצאי וקדימה אני משתדל להגיע לעליה בכל המהירות שהצלחתי לצבור, הכביש פנוי ואני בוחר את קו הפנייה הנכון, גז פתוח עד הסוף הטיה, עוד הטיה יופי ועכשיו הזדקפות, תיקון קל לימין ומתחילים לטפס עדיין ברבעי, תחילת העלייה רעש המנוע עוד נישמע נהדר, אוזני זקופות לשמוע כל רמז לבעיה, או שינוי צליל, הטורים מתחילים לרדת, אני מחליט שלא לאמץ את סופי ונותן להם להמשיך ליפול על חשבון המהירות, שליש מהעלייה כבר עברנו, מבט מהיר לכיוון האגזוז לראות מצב פליטת העשן, יוק אין עשן השמן האיכותי עושה את שלו, עדיין זכורה לי העלייה הקודמת שלי עם הג'אווה במקום זה כבר הוזנקו כונני היחידה לאיכות הסביבה, בגלל מיסוך עשן שפלטה הג'אווה האומללה, סופי לעומתה יכולה להצטרף לגריין פייס, עכשיו כבר אין ברירה, מוריד לשלישי הקצב שוב עולה ומחט הספידומטר מצביעה באופטימיות יתרה על הספרה 60 כן...בטח, החלפה לרביעי רק בכדי למצוא עצמי כעבור כמה מטרים נוספים, מחזיר לשלישי , שויין שלישי 60 קבוע עד לסוף, לא לאמץ את המנוע יותר מדי...כמה דקות מאוחר יותר אנו כבר ברמזור לפניה לקסטל על הגשר, סופי מפמפמת ברגיעה בניוטרל, כאילו כל ההתרגשות אינה נוגע לה כלל. יורדים לכיוון מוצא עילית, כביש שבע האחיות אחד הכבישים שהכי מזכירים בארץ את הכבישים באלפיים, לא באיכות הכביש לא נגזים, אלה דווקא באיכות הסיבובים המהדקים ומתכנסים לתוך עצמם, צריך להיות רוכב טוב ואם כלי נהדר על מנת להפגין ביצועים בכביש זה, האמת כבר מזמן שכחתי לבקר בו, שבע האחיות משול לשבע הסיבובים שבו, מומלץ לכל חובב רכב. הגענו, אוספים את הקופסה וקושרים אותה לסבל ש סופי, ויוצאים שוב לכיוון ירושלים, היציאה כמה מאות מטרים לפני סיבוב מוצא השתלבות בתנועה ומתחילים לעלות הסיבוב מקבל משמעות חדשה, כאשר רוכבים עליו בדו"ג ומשתלבים בין המכוניות המהירות בסיבוב, טוב הפעם צריך להשלים עם זה שאהיה איטי מבין כולם בסיבובים, לפחות נהנה מהנוף, חצי שעה מאוחר יותר בכניסה לבית,אני מביט בגאווה בסופי זהו עשית את זה, עכשיו את כבר ירושלמית עסלית

[השושנים]

החתולים הירושלמיים הם זן אחר לחלוטין, ואין לבלבל אותם עם חתולי הבועה התל אביביים המפונקים, הניזונים מסושי, ומוקצ'ינו. החתול הירושלמי הוא שורד קיצוני, בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו. בימי החורף הקרים החתול הירושלמי מכפיל את גודלו, מגדל פרווה סמיכה להגנה מהקור, וניראה מאיים לא פחות מבן דודו הנמר הסיבירי, יש להם לחתולים אין ספור שיטות חימום, שהיו גורמים לכל ההומלסים בעולם להוריק מקנאה. ולמה אני מספר לכם כל זה? בחודשיים האחרונים, אימץ את סופי חתול כזה, והרשה לי בטובו להיות עד מהצד ומליץ יושר על כושר ההמצאה וההישרדות שלו. לסופי כידוע שני כיסויים, האחד כיסוי חג ומועד, חדש שניקנה ביומה הראשון אצלי, בצבע כסף המתקפל לכדי כדור קטנטן היכול להיכנס בנקל לתא הכלים, הכיסוי הזה מלווה אותנו תמיד בכל הטיולים והמסעות, לצורך כיסוי זריז, על מנת להעלים את סופי מידיים חמדניות ועין הרע. השני שימש במקור לכיסוי זרוע מכאנית גדולה של באגר, נפל ממשאית ואומץ על ידי, עבר מספר התאמות הכרחי, גומיות מתיחה, פתח להעברת השרשרת וכו' אולם מכיוון שהכיסוי לא תוכנן במקור לממדיה של הווספה הוא מכסה את סופי עד גובה הגלגלים בלבד, הכיסוי הזה משמש אותי בעת קשירת של סופי ע"י הבית, ומונע חדירת גשם בצורה מושלמת, ברם, עוביו וגדלו אינם מאפשרים לי לקחת אותו לכל מקום ולכן כאשר אנו יוצאים לדרך, הכיסוי הנ"ל נישאר מאחור. באחד האמשים כאשר הגעתי בבוקר לנסיעה, הפתיע אותי החתול בשעה שקפץ לפתע מתוך קרביה של סופי והפחיד אותי למוות, הנ"ל בחר להתמקם במשטח הרגלים של סופי על שטיח הגומי המבודד, כאשר הוא מוקף בחום המנוע שנישמר בכיס האוויר של הכיסוי ומוגן מהרוח הגשם והקור! לאט לאט התחלנו להתרגל אחד לשני הוא למד לזהות אותי בבוקר כשאני מגיע, יוצא לו באטיות מתוך הכיסוי, מתמתח שולח מבט מזלזל לעברי ומתרחק לטווח ביטחון, הדבר הכי מעניין הוא שהחתול הנ"ל למד לזהות אותנו גם בבואנו, והוא נעמד לו, במרחק יריקה, ממתין לי שאסיים את טקס כבילתה וכיסוייה של סופי, שולח בי מבט אומד, בודק שאכן התרחקתי מספיק והופ הוא מוצא לו את הדרך פנימה. וסופי? לסופי לא ממש אכפת, להפך עכשיו יש לה עם מי להעביר את הלילות הקרים...

[השושנים]

הקשר בין האדם למכונה, המהות, ההבנה, התובנה, מה מחבר את היצור הרכרוכי האורגני שבנוי מ-80 אחוז נוזלים, למכונה שמסיעה אותו, הבנויה ממתכת ופלסטיק, ולמה היא מעסיקה אותנו את מחשבתנו, גורמת לנו להתנהג לא פעם כילדים קטנים, לפנטז עליה, לחשוק בה, לאהוב אותה כאילו הייתה בשר ודם? אני לא מדבר על המסר שהיא מעבירה על בעליה, על התדמית, השאיפות, אני מדבר על הקשר היום יומי שלנו איתם, לא מזמן קראתי על אחד מיצרני הרכב הגדולים והנחשקים בעולם שיצר את ספינת הדגל שלו, בצורה כזו שאת מכסה המנוע לא ניתן לפתוח אלה רק במוסך, במילים אחרות המסר לנהג, אתה אל תיגע, תן למומחים לטפל בה, בין רגע ידעתי שהיא ואני פסולי חיתון. שהרי מהות הקשר ביני ובין סופי שאני יודע בדיוק מה מניע אותה ואיך היכן נקודת החולשה שלה, ומה אני כבעלייה יכול לעשות על מנת שיהיה לה יותר טוב, סופי תוכננה במקור עם מקום נרחב לכלי עבודה, הגישה למנוע ולמכלוליו פשוטה וברורה ובספר הטיפול המקורי שלה מס' רב של המלצות לתחזוקה מונעת וטיפים לחילוץ למקרה הצורך, ההכרות עם המכלולים גם עושה אותי נהג יותר טוב ומאפשרת לי לנצל כל חלק ברכב בצורה המיטבית שלו, חלק ניכר מהדרכת הנהיגה שעברתי השתייך לתחום המכניקה של הרכב, מעולם לא בצעתי בפועל אוברהול לרכב, או חילצתי בולם תקוע, אבל תמיד ידעתי לאבחן או לזהות חלק תקול או בעיה ברכב, ידעתי להגיד למכונאי בדיוק היכן הבעיה ומה לא בסדר ברכב, ומעולם לא נתקעתי או הייתי זקוק לשרות חילוץ כיוון את רוב החילוצים עשיתי בעצמי ובאלתור, עצם ה"משחק" במנועה של סופי הפרוק וההרכבה קרבו אותנו אחד לשני, למדתי מהיכן לצפות לבעיות וכיצד להיזהר או להימנע מהם, והאמון והביטחון שנוצר מאפשר לי נסיעה בטוחה ורגועה, המרחקים גדלים, והיא הולכת ומשתבחת מיום ליום, בתחילת דרכנו עמדה צריכת הדלק על משהו שערורייתי של ליטר לכל שמונה עד עשרה ק"מ והיום לאחר החלפת הדיזה ניקוי ותאום המנוע כיוון הפלטינה עומדת על 25 ק"מ לליטר, ועוד היד נטויה, עדיין לדעתי צריך דיזה קטנה יותר, גם המנוע השתפר אחרי ניקוי וליטוש ואני נדרש פחות ופחות להילוכים הנמוכים יותר העליות נראות יותר ויותר מזמינות, והחיים נחמדים מתמיד, שאר המכלולים זוכים לטיפולים תקופתיים סדירים, ומשתפים פעולה, והחיים המשותפים הופכים נוחים יותר ויותר, ללא הכרה של המכלולים הנ"ל דומה כי הקשר שלי איתה היה דומה יותר ליחס שאנו נותנים למקרר שלנו בבית, הוא שם הוא עובד ו....זהו בערך, עדיין בכל המפגשים שהייתי לא פגשתי חבר מועדון אחד שמתלהב מהמקרר שלו, או יודע את מפרט המנוע שלו לאשורו....או שאני טועה?

[קידוזו]

אחשלו אתה כישרוני בכתיבה, רק נסה לרווח בין משפטים ופסקאות כי בלוק טקסט דחוס בלי אוויר די מפריע לקריאה.

[השושנים]

יום רבעי לפנות בוקר, הבזק אור מסנוור מעיר אותי רגע לפני הרעם החזק שבעקבותיו, מבט מטושטש לשעון,
דקה לחמש, צריך לקום, החזאי מבשר על צפי לשלג בי-ם, רגע של התלבטות, לא אם ניסע לעבודה עם סופי או לא,
אלה אם נלבש את החרמונית או חליפת הסערה, לפי הקור חרמונית.
מתלבשים בזריזות, בודקים היטב שהכל נימצא בהישג יד ויורדים למטה, גשם עז מקבל את פנינו, ריצה מהירה לכיוון סופי,
הכיסוי ספוג בגשם, סופי יבשה, בגלל הגניבה של הכיסוי הקודם ניקשר הכיסוי החדש במנעול קומבינציה, למניעת גניבה נוספת,
(האמת יותר בכדי להשתיק את המצפון שלי, מאשר מניעה אמיתית) כמובן שאין סיכוי אמיתי לראות את המספרים
בחושך שמסביבי הפלאפון הנאמן בא לעזרה, ובעזרת התאורה נימצא הקוד המבוקש, עכשיו קיפול מהיר קסדה צ'וק כפפות....

השמאלית נכנסת בלי בעיות והימנית מסתבכת, הרטיבות של היד הפכה את הבטנה בתוך הכפפה
ואי אפשר להכניס את היד, הערכת מצב מהירה, מביאה אותי למסקנה אחת ויחידה נוסעים רק עם כפפה אחת!
סופיי מפמפמת בעליזות וממתינה בקוצר רוח ליציאה, נוסעים הרוח והגשם מצליפים בפנים ואנו גולשים בין
השלוליות וזרימת המים בין המדרכות, הבורות הכביש עמוקים מתמיד והסיבובים וסימני הדרך חלקים,
נסיעה זהירה במסלול הקבוע, ד"ש רטוב וחלקלק לאתרים ולנוף ואנו בעבודה,

בסיום המשמרת מדווחים כבר על שלג בי-ם במרכז העיר עדיין לא, ממהר לצאת מהחנייה לכיוון מלון המלך דוד,
קצת לפני מגדל י.מ.ק.א תופסים אותנו הפתיתים הראשונים, מאה מטר אחר כך המראה כבר מרהיב,
השלג עדיין לא נתפס על הכביש אבל לא לוקחים צ'אנס, מצליח לעבור את הרמזורים מהר יחסית ובאזור ארמון הנציב
כבר אין שלג, רק גשם וקר.
בכניסה לחניה מתחלף הגשם בברד כבד, כל גוש שפוגע בפנים מכאיב מאוד, כיסוי זריז של סופי נעילה וקשירה
הדוקה, וזהו השלמנו את המשימה להיום.
טיפות רטובות מטפטפות מגחונה של סופי הצמיגים רטובים ונקיים, ורק היא לא מבינה על מה כל המהומה.

[השושנים]

היום חלקנו כבוד אחרון לראש העיר של ירושלים, טדי קולק ז"ל, קצת לפני תחילת המשמרת הגענו סופי ואני לחניון לפני בית המשפט, וחנינו ממש בקצה שביל הגישה לרחבת העירייה, נושאי הארון בדיוק סיימו להניחו, לפני שראשוני האנשים החלו להתקבץ סביבו, ע"י חנה אדם מבוגר, בחיפושית חבוטה מודל 72 "בוקר טוב" ברכנו אחד את השני בנדנוד ראש, ונגשנו יחד לארון המתנו מס' דקות ויחד חזרנו לרכבים, הרכב אצלו במשפחה מיומו הראשון, אין הוא מתכוון להעבירו הלאה, ואינו מתכוון לתקנו, "ככה זה" אמר לי, "אנחנו ביחד שנים רבות, עברנו תקופות טובות יותר ופחות, אין לי שום כוונה כעת, בערוב ימי, לחדש את נעורי יפתי, הזדקנו ביחד וככה נישאר לעד" ובאותה נשימה הוסיף "חבל עליו, לא היה ולא יהיה עוד כמוה, יש דברים שאסור שיקרו" לקח לי רגע להבין שהוא חזר במחשבתו לארונו של טדי שזה עתה חלפנו על פניו, וקישר אותם לרכבו האהוב. "שלום איש צעיר" אמר נכנס לחיפושית, ונסע לו, דקה עוד המשכתי להתבונן במס' החיפושית שלו, שלא נשא את הכיתוב רכב-אספנות-אכן, יש דברים שעדיף שיישארו כפי שהם.

[השושנים]

לפני שלוש שנים הייתי ברומא, חזרנו ברכב של חבר מכיוון פירנצה על כביש הטבעת שמקיף את רומא, כאשר לפתע צד את עיניי מטוס ישן חונה במרכז מגרש גרוטאות, כמובן שנסעתי לאתר את הכניסה למגרש זה, חלק מנהגי איטליה עדיין בטראומה מהדרך שעשיתי, ואין לחשוד בהם שהם בעצמם נהגים רגועים, אבל...המטרה מקדשת את האמצעים, נכנסתי לשביל והגעתי עד לשער הכניסה, בחור איטלקי חביב, שאינו מבין מילה באנגלית הכניס אותי פנימה והלך להכין קפה, תוך שהוא מלמל באיטלקית "שלי שלך, טייל כרצונך. או לך מפה בן ז...." אני לא מבין איטלקית. כמובן שבחרתי בתרגום המועדף עלי והתחלתי להסתובב במקום, דומה היה שמתתי והגעתי לגן עדן... עשרות אם לא מאות מכוניות ישנות החל משנת השישים המוקדמות ועד לאמצע שנות התשעים, עמדו זו על גבי זו בערימות רכבים שהיו נמכרים כאן כיד שישית מכאני מצוין מסטודנט לרפואה, שכבו להם בצד כאבן שאין לה הופכין, אברטים אסקונות דגמי ספורט שרק חלמנו עליהם בארץ התפוררו להם ללא דורש, תקנת הזיהום העבירה את כולם לעולם שכולו טוב, רכב ללא ממיר קטליטי לא הורשה לנוע ברומא, ולכן הושלכו לכלבים, העברת בעלות באיטליה יכולה להגיע לפעמים לרבע ממחיר הרכב ולכן לא משתלם להם לקנות רכבים משומשים. לכן השינוי הזה לא באלי כהפתעה ולא ירחק היום וגם פה יחוקק חוק דומה בגלל המנועים החשמליים.

[השושנים]

לכל הרכבים שלי יש נשמה, שאני מספר את זה לאנשים, חלק מרימים גבה, חלק מתרחקים במהירות, וחלק מחייכים. הסיפור שלי עם כל הרכבים שלי מתחיל הרבה לפני הרכישה, מבט מקרי, רכב מוזנח, מודעה בעיתון ואני מגיע, בפעם הראשונה לבד, מקיף אותו מכל הכיוונים מתבונן בו, מקשיב לו, ואם יש חיבור רק אז מדבר עם הבעלים, רכב נוצץ ומושלם לא עושה לי את זה, דווקא החולים העיוורים והפיסחים כן, צריך שיהיה לו משהו לעשות בו על מנת שנתחבר, אחר כך באה הנסיעה המשותפת הראשונה, המשמעותית ביותר, בנסיעה הזו הרכב מספר לי על כל הבעיות והצרות שלו, ואם אני מקשיב טוב, שום דבר לא מתפספס. אחרי שיחת הנפש הזו אני כבר יודע אם תהיה לנו דרך משותפת, או לא. רכב שלא מתקשר איתי יאלץ למצוא לו בעלים אחרים, היסטוריה עשירה, משפחה מכובדת, רקע ספורטיבי הם בונוס ולא הכרח. כי אני אוהב גם את הכבשים השחורות במשפחות. אין לי גם בעיה של גזע דת או טעם, גם דגמים שיצא להם שם רע, ימצאו אצלי בית חם, אם ידעו לכלכל מעשיהם בתבונה. עם סופי הסיפור היה שונה, את סופי שידכו לי בתמונת אינטרנט והתגובה הראשונה שלי הייתה לא...אבל במבט שני ושלישי דווקא שיניתי את דעתי, גם המפגש הראשון שלנו אחרי הפגישה העיוורת היה כישלון מוחלט, חצי דקה אחרי שהנעתי אותה בפעם הראשונה כבתה, וסירבה להידלק שנית, והלכתי לישון ברגשות מעורבים. אבל היום מקץ כמה חודשים 3500 ק"מ משותפים, יישור קו אנחנו בלתי מופרדים, השעות הימים הנסיעות והחוויות המשותפת מתרבות, ודומה שלמדנו להכיר אחד את השני.

[השושנים]

העכבר ששאג, כנראה בעקבות זה שכתבתי שסופי לא עושה בעיות, אז היום לאחר יום ארוך ומתיש, בקור מקפיא בבית חורון, חזרתי הביתה, קצת לפני העלייה לכביש הטיילת הרמזור אדום, אני מישר קו עם קוריאני נוצץ, ושיננו מחכים לרמזור, סופי רוצה קצת להשוויץ, אז ביציאה היא מרימה גלגל, לא משהו לרוץ לספר לחברה אבל עדיין... כשנים שלושה מטר אחרי זה, הקוריאני המניי....נעלם, לפתע מצד ימין שלי אני שומע שאגה מקפיאת דם בסגנון הארלי, המוזר בעניין שהיא הולכת ובאה על פי תנודות הגז של סופי, עצירה זהירה בצד והבעיה מאובחנת מיד, האגזוז השתחרר בנק' החיבור לראש המנוע, עד לבית, כבר כל השכונה כבר ידעה שהגעתי, יש עבודה למחר.

[Tribalmistyc2]

כתיבה טובה.

[TundraOG]

כתיבה מעולה. תמשיך להעלות. הקהל דורש גם איחוד מרגש עם סופי בסוף הסיפור.

[השושנים]

תודה

הרצון התמידי והחיפוש אחרי האפשרות להרוויח עוד כמה כוחות סוס העלה בי את השאלה, עד כמה, עד לאן, וכמה נמוך לרדת? המחשבה פגעה לי בעצב חשוף, כרייסר בעברי וחובב מהירות ונהיגה, התחושות והעוצמות שבעת הנהיגה על סופי, הן אחרות לגמרי. כמובן שעיינתי בעשרות אפשרויות למצות את מנוע המקורי של סופי עד תום והשמות הנוצצים מאלוסי פיולי ואחרים כיכבו מעל מסך המחשב שלי שעות נוספות. עשרות סוגי בלמים בולמים ראשי מנוע גירים ואגזוזים התרוצצו במוחי הקודח, במיוחד בשעות הנהיגה וברגעים שאמרתי לעצמי שהייתי מאוד רוצה עכשיו עוד כמה סוסונים למטה במנוע, אם זו עולה וצפה תמיד ההכרה במהות הרכיבה על כלי שיוצר כאשר הייתי אני בן ארבעה בלבד, בפשטות שלו, ביעילות. דומה כי הפשרה האפשרית היחידה בין השמירה על המקוריות המשמימה והאטית, לבין הצורך והרצון למשהו קצת יותר אנרגטי, מוביל אותי בטבעיות לימיה הראשונים של הווספה ואל שנות החמישים והשישים העליזות, מסתבר שהרצון שפעפע ברוכבי האופנועים אז אינו שונה במאום מאלה של היום, ותמיד נמצאו משוגעים לעניין שמצאו אין ספור פתרונות והמצאות לנושא, כבר אז היו קיימים ערכות שלמות לשיפור ולעידוד העניינים, ויאגרה להמוניים אם תירצו...עיון באתרים לשיפורי מנועי הווספות, מציע היום, סט שיפורים קלאסי ממש כפי שנימכר אז בשנות השישים והשבעים והמיועד לכלים ששרדו ועדיין מעוניינים בקצת פילפל, היתכן שנמצאה הפשרה שתתקבל אצל חובבי השיפורים וחובבי השימור כאחד. (הערת מחבר מאוחרת-בשיחה עם חובב וספות איטלקי הוחלט להשאירה במצב מקורי מהרבה סיבות, רובן נוסטלגית).

[השושנים]

אתמול יצאנו לנו לסידורים במרכז העיר, שעות העוצר מנווטות אותנו הרחק מהפקקים בי-ם וכך מצאנו עצמינו נעים במתינות במזג אוויר יפיפה לאחר הסערה האחרונה, ברמזור מול תחנת הרוח עמדנו ורציתי להתבונן בפעם המי יודע כמה בתחנת הרוח, שסיפקה תעסוקה לתושביה הראשונים של ירושלים מחוץ לחומות, כאשר לפתע ביני ובין התחנה הישנה חצץ אחד מאבירי הדו"ג הבכירים בארץ, האמת ששמעתי אותו הרבה זמן לפני שראיתי אותו, יבבה מקפיאת דם בישרה על בואו וצליל אימתני סימן לי על קרבתו אלי, המפגש בין הכלי המרשים ביופיו בשלל צבעיו, האדום לבן שחור אפור וכמות המתכות האקזוטיות והפלסטיקה החללית, גרמה לסופי להתכווץ ולהרגיש בוודאי כפי שהיה מרגיש אחרון הדינוזאורים עלי אדמות, שהיה פוגש באדם הלבן. הבחור הצעיר הרים את המשקף מקסדתו המפוארת, שעלותה בוודאי שווה לכל הסכום שהשקעתי על סופי עד היום ויותר, ושאל: "איזה מודל?" "69" עניתי במבלי לנסות ולהסוות את הגאווה בקולי, "יפה" אמר וסגר את הקסדה בנקישה, הרמזור לא הספיק להתחלף לו לירוק יציב והמרלבורו על גלגלים, נעלם לכיוון מלון המלך דוד, לסופי לקח קצת יותר זמן להתארגן ולצאת מהרמזור לדרך, המשכנו לכיוון העיר 400 מטר מהמקום הבחנו שוב בבחור, הפעם בצד הדרך עם מנוע כבוי, וארשת אובדת עצות על פניו, עצרנו, אלה מה?...מסתבר שהמנוע כבה ללא סיבה נראת לעין ומסרב להידלק, "טוב, אמרתי בו ניראה מה הבעיה" נגשתי כבקי ומבין עניין לתחנת הכוח המכונה מנוע בתחתיתו של האופנוע, האמת קיבלתי סחרחורת, על מנת להגיע לכל לאחד מהחלקים החיוניים ביותר לנסיעתו של האופנוע, יש צורך בפירוק של שליש אופנוע. כמובן שלרוכב עצמו לא היה מושג ירוק איך, ועם איזה כלים, והמברג החלוד של סופי לא ניראה לי מתאים לצורך העניין משום מה, לאחר רבע שעה, אחרי שנתנו למנוע להתקרר, בדקנו דלק, טוב לא ממש השעון הראה שיש, הוציא הבחור את כלי העבודה הטוב ביותר שלו, הפלאפון, והזמין חילוץ למוסך, ביקשתי שימסור ד"ש ליוני וסופי ואני המשכנו בדרכינו, במשך כל הדרך הרהרתי מה היה קורה אילו לא נכחדו הדינוזאורים מעל האדמה, אחרי פגיעת המטאוריט, ואיזה מקום היה לאדם בתחרות בניהם? וסופי? סופי שתקה כל הדרך עד לבית, והשתיקה הזו מצלצלת באוזני עד עכשיו.

[השושנים]

הקשר הזה בין אדם למכונה, המשיך להטריד אותי במשך השבוע, בעבר נהוג היה לקבל עם הרכב שרכשת, גם ערכת כלים מפוארת, ככל שהרכב שלך היה יקר יותר, כך גם התהדר בערכה מפורטת יותר ואיכותית יותר. עם השנים הלכה וקטנה הערכה, לכלים ההכרחים בלבד, ולעתים גם זה לא. היום המגמה הפוכה, במכוניות מפארות אין לנהג גישה אמיתית למכלולי המנוע, והמחשב ברכב הוא המתריע בפני תקלות בעיות וזמן הגעה למוסך, מבחינתי אם אין אפשרות אמתית לנהג לחלץ את עצמו ממצב תקיעה בצד הדרך, יש כאן חיסרון גדול. אחד מההנאות שלי בשעותי הפנויות עם סופי הוא לפרק את החלקים לנקות אותם ולנסות לסדר שיפעלו בצורה המיטבית. מתוך ההיכרות הזו אני יכול גם לשער איזה חלק עשוי לעורר בעיות, ומה ניתן לעשות בכדי למנוע אותם, הקשר וההכרה האינטימית של המכלולים, הם שיוצרים את החיבור הזה והביטחון ששום דבר לא יתקע אותי בדרך מבלי שאוכל לתקן אותו ולהמשיך, והוא בעצם מהות הקסם. השעות שביליתי בטיפול במנוע, הגירוזים בנק' הנכונות, תשומת הלב למכלולים, ולברגים יצרו את הקשר ובנו מערכת יחסים של תן וקח, האופי הממזרי שלה מלמד אותי בכל פעם מחדש שדי בשבוע של הזנחה בכדי שאקבל ממנה איתות של חוסר שביעות רצון, בורג שהשתחרר, חריקה לא מזוהה, קושי מיוחד בהעברת ההילוך. ההכרה האינטימית הזו משפיעה גם על סגנון הנהיגה ותשומת הלב הכללית שלי, המשקף של הקסדה תמיד פתוח בכדי לשמוע בחצי אוזן את הצליל והרעשים האופייניים. הגוף התרגל לתחושות המיוחדות שהיא מייצרת. למדתי לדעת בדיוק את הנקודה בה היא דורשת להחליף הילוך בצורה האופטימלית, ובכלל ההכרה ביכולות ובחסרונות שלה לימדו אותי לנהוג אחרת מכלים אחרים. שמתי לב לדבר נוסף, כאשר הייתי מתיישב לרכיבה על ה-R שלי, הייתי יושב בתוכו, התחת בתנוחה פורנוגרפית בסיסית, והמבט! המבט של העיניים היה יוצא מהחלק העליון של הגולגולת כיוון המצח, אם מתסכלים לאופק האישון במרכז ב-R האישון מעל קו האופק לכיוון המצח, והסנטר דבוק לחזה-רצח בעיניים, בהראלי (ירום הודו) העיניים מתחת לקו האופק לכיוון האף, הסנטר גבוה, מאין מבט מזלזל שאומר כולם על ה-ז-- שלי...ומכאן נקבע סגנון הנהיגה! ואילו ברכיבה על סופי הישיבה גבוה בשתיים המבט ממוקם במרכז פנוי להתבונן ולקלוט את הנוף והמראות, כמו באופנועי תיור. אין בישיבה זו שמץ של פוזה או קרביות, היא מכתיבה לך את הסגנון וצורת הנהיגה, דורשת קסדת עור חצי משקפי צוללנים (גוגולס) ומעיל טייסים מעור. קצת מוזיקה איטלקית ברקע יפיפייה דקת גזרה מאחור ו....זהו