בשבועות האחרונים עלו בי הרהורי כפירה. מודה ומתוודה שנשמעו קולות:
הרי אתה לא רוכב כל שבוע בשטח
בכביש הפתוח אתה סובל
ויש דילים על X ועל Z ובתשלומים וההוא קנה והזה תפור עליך והבנות רוצות פתאום לצאת לסיבוב- על הפרד (!).

זה לא שאני יותר עקשן מהמוח הנכלולי שסוחב אותנו למחוזות אללה יוסתור. אני פשוט מכיר את המנגינה והזמירות ולאן זה מוביל.
ובכל זאת שאלה הגונה- למה אני לא רוכב פעמיים בשבוע כמו שתכננתי?
כי היו מלא דברים ומי שרוכב בדרך כלל זה קבוצות שרוכבות בשביל אדרלנין או שטיולים המוניים בקבוצת האדוונצ'ר או שדרדלה או מאתגר מדי או שרחוק לי.
בתכל'ס, קשה למצוא פרטנרים מתאימים לרכיבת שטח אבל אני רוכב. פעם טיולון קטן, משמרת בשומר החדש פה ושם ואתמול באחתעשרה בלילה קבעתי עם חבר בשמונה וחצי בבוקר וכנראה שבילים- תלוי מי יצטרף אם בכלל. הבוקר הגיע וחבר נוסף מצטרף ועוד אחד ויש עיכוב. מתאים עיכוב.
אחד רוכב חדש אבל כשרוני השני עם ויסטרום עם צמיגי כביש שעבר הכשרות והשלישי עם טנרה אבל רמת הרכיבה לא ברורה. פתחתי offroad בדפדפן וחיברתי תוך 5 דקות מסלול שהגיע לאפליקציה בנייד שחיכה כבר בתושבת על האופנוע. העקרון בתכנון הוא לא לסכן אף אחד בקטעי עבירות או קצב. תכננתי להעביר את המסלול למוביל שיגדיר קצב ויחליט אם רמת הקושי מתאימה ואני כמאסף עם האופנוע הכי קל לרכיבה יתקן ברבורים אם יהיו.
החלק הראשון של המסלול הסתיים בתצפית מיער עדולם לעמק האלה ונועד להבין את רמת הרכיבה והקצב של החברים וקפה (שני) של בוקר במקום שקט.
המסלול שתכננתי הסתמך על זיכרון והתברר די מהר כשגוי ועברתי להוביל. משם המשכנו אחרי ברבור קטן ופתיר לדרך הפטרולים וחירבת לויה. רוב התוואי ברמת קושי 1 עם קטעים ספורים של 1.5-2.
הדרך יפה ורכבנו במוד טיולי בקצב שמאפשר מדי פעם להסיט את המבט לגבעות והנוף מסביב. מדי פעם מישהו פתח גז וחיכה בהמשך. פרפרתי בזריקת זנב בכמה סיבובים וניצלתי תלוליות שהרימו להנחתה לקפיצות בתוליות ובעיקר היה כיף רגוע קל ושפוי. קל כי אחרי שמתרגלים ל 701 כל דרך שלא מרוצפת מדרגות ודרדרת בשיפועים מאיימים עוברים באדישות ולרוב בישיבה. את העמידה שמרתי לחילוץ עצמות ומקומות עם שיפועים. הכל מתון, עננים שהסתירו את השמש, רכיבה עם חברי ילדות בשטח. פשוט וטוב.
WhatsApp Image 2021-10-30 at 17.33.53.jpg
.
WhatsApp Image 2021-10-30 at 18.34.42.jpg
.

חרבת לויה זה בכלל קטע מוזר. אתר ארכיאולוגי מרשים מאוד שבכל מדינה מתוקנת היה הופך למוזיאון עם כביש גישה דו מסלולי, מסעדה, חניה, הנגשה, תאורה ומה לא.
אצלנו משומה, ההיסטוריה הציונית ביהודה לא מקבלת את הכבוד הראוי ממקבלי ההחלטות ובשפלה יש אלפי אתרים מוזנחים ששדדו או ישדדו.