מחשבות כפירה.

רוכב יום יום כבר מעל חמש שנים, בשמש בגשם בחמסין ובסופה, לעבודה הלוך חזור כ50 ק"מ יומי.
כרגע על במוו f700gs.
לאחרונה שמתי לב שהתעייפתי.

התעייפתי מרכיבות מנהלתיות שמלוות בסכנות ללא סוף המצריכות ריכוז רצוף ולא פעם מתישות,
התעייפתי מלרדת מהאופנוע מסריח מזיעה ולהסתובב עם מגפי רכיבה סקוויקי סקוויקי בתוך קניון, קופ"ח, בנק..
בעיקר התעייפתי מלספור כמה כסף אני מוציא על הכלי, כלי שמלכתחילה תפקידו העיקרי להביא אותי לעבודה כדי שאוכל להתפרנס ובסופו של דבר, שותה לי את כל הכסף.
התעייפתי מלהגן על התחביב האהוב שלי מפני כל המשפחה שלא מפסיקה לנדנד לרגע, די עם האופנוע.

האם הגיע הזמן לעשות שיחת יחסינו לאן, אופנוע יקר זה לא אתה, זה אני?
האם מדובר במשבר חולף שתכף יעבור ואומר לעצמי, איך העזתי לחשוב מחשבות איומות שכאלה?
רק הזמן יגיד.

האם ישנם עוד רוכבים שעוברות להם בראש מחשבות מהסוג הזה?

Sent from my Armor 9E using Tapatalk