צהריים. נוסע לעבודה. מרגיש שהאופנוע לא נותן פידבק כמו שאני רגיל. חושד באוויר. בודק את הצמיג - הכל נראה בסדר. ממלא אוויר.
לילה, חוזר הביתה. חצי שעה נסיעה. קור היסטרי, אבל אני לבוש טוב, אז לא נורא. רבע שעה לפני הבית - אני כבר לא מדמיין. אין היגוי. הצמיג שטוח.
עוצר בצד הדרך, כביש 4. לפחות יש קצת אור.
נשמה טובה אחת, רוכב בנדיט 600, הפעם בפחית, עוצר ושואל אם יש משהו שהוא יכול לעשות עבורי. הבחור עשה עיקוף מהצד השני של הכביש (וזה עיקוף!) ושאל אם אני צריך שיחה, רוצה לשתות או לאכול משהו. עשה לי את הערב, באמת. שחררתי אותו עם חיוך והמשכתי לחכות לחברת הגרירה.
החבר'ה המקסימים שלנו הודיעו לי שבגלל שכבר גררתי על פנצ'ר בחודשיים האחרונים, מותר לי לגרור רק פעם אחת - עד 25 ק"מ. כמה טוב שאני שיש לי ביטוח גרירה. אה, רגע..
המכונאי שלי באילת, ברח מהקור המניאק. לא עומד להשאיר את האופנוע מחוץ למוסך לא מוכר כל הלילה.
מחליט לגרור הביתה. 5 מעלות בחוץ. קר מאוד. הידיים קופאות בכל רגע שהן יוצאות מהכיס. נשאר עם הקסדה והחמצוואר על הראש במשך השעה וחצי שחיכיתי לגרר כדי לשמור על החום.
הבחור הגיע, קשר את האופנוע (הפעם כמו שצריך - חידוש אחרי החוויות הקודמות והנפלאות שהיו לי בתחום - יכול להיות שבגלל שהייתי שם?) ויצאנו לדרך. הגענו - עשינו סיבוב קטן כדי להכניס את האופנוע ישירות לחנייה בלי לגרור אותו על צמיג שטוח. בוץ בכל מקום (מושב, נו?). התחפרנו. הרכב והעגלה מחוברת אליו. פאסט פורוורד לעוד שעה - הגיע טנדר 4x4, שחרר הבחור. מצאנו את החור. יציאה הביתה שהתחילה ב-21:00 ואמורה להסתיים ב-21:30 הסתיימה ב-00:25 בלילה.
בוקר. אין מכונאי. לגרור את האופנוע למוסך ישדרג לי את החוויה בעוד כמה מאות שקלים. איתרנו את החור (וואחד חור!) ודחפנו בורג כדי להחזיק את האוויר עוד קצת זמן בפנים. נסעתי לפנצ'ריה קרובה (5 ק"מ) בתקווה שיוכל לפתור לי את הבעיה. למזלי, זרוע חד צידית ואגזוזים מתחת למושב. ארבעה ברגים והגלגל בחוץ. חצי שעה אח"כ - יש תיקון, עם פאץ' כמו שצריך. 70 שקלים. יצא לי לתקן פנצ'רים לאופנוע בחיי. הכי זול עד היום היה 120 ש"ח. 70 ש"ח. תענוג.
בחזור יש פנייה שאני מאוד מפחד ממנה, תמיד - היא מגיעה בסוף עיקול שלי ואי אפשר לדעת אם החמודים שלנו יטרחו לעצור (ו-יש! שלט עצור) או להסתכל (וצריך). נוסע על 60.
מסיים את העיקול - והרכב לא רק שלא הסתכל - אלא סוגר לי את כל (!!!!) הנתיב, וממשיך לגלוש פנימה. צופר לו, חזק. והוא מתבלבל. ממשיך לנסוע ואז עוצר. כבר התחלתי חישובים איך וכמה אני הולך לחטוף, ואיך לעזאזל אני מסתדר עם העסק (עצמאי, לא פשוט). למזלי מר בחור התקדם ממש עוד קצת, הצלחתי לשחרר את נעילת המבט (פיו!) ולאגף את האוטו מימין. מעורער קשות (ובאמת שזה לא קורה הרבה), הסתובבתי ותפסתי את האוטו. שני חבר'ה צעירים יושבים, אדישים, מורידים את החלון "סליחה אחי, אתה צודק". תודה. ביקשתי-כעסתי-התחננתי שלהבא, אם קורה טמטום כזה שוב, לפחות שיהיו החלטיים - או לעצור, או לנסוע - לא שניהם.
זהו. הייתי חייב לפרוק. יותר מדי חוויות לפחות מדי שעות.
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי sweet bamba
