הראש בעננים – הלב על האספלט

כתבה: שירלי מור־ענבי

כשגולשים באתרי אופנועים מוצאים חדשות מרתקות על דגמים חדשים, מבחני רכיבה, סקירות מסלולים, עדכונים מהעולם הדו־גלגלי, וגם לא מעט סיפורים מעוררי השראה. אבל אני לא כאן כדי לספר לכם על כמה סוסים יש במנוע, לא על זווית ההיגוי ולא על צריכת הדלק (למרות שהאופנוע שלי מושלם ויכולתי למלא עליו עמודים שלמים). זה גם לא כדי לספר על איזו נקודה מסוימת שחייבים להגיע אליה, אלא על חוויה שלמה, מכלול של רגעים, תחנות ונופים, שיחד יצרו תובנה שאי אפשר לשמור רק לעצמי, תובנה שאני מרגישה חובה להעביר אותה הלאה.

אני רוצה לכתוב על מה שהרכיבה מחוללת בלב ובנשמה. על איך, דווקא בסוף שבוע אחד של רכיבה אחרי תקופה ארוכה מדי בלעדיה, התבהרה בי מחדש ההבנה כמה עצומה החוויה הזו, כמה היא משמעותית וכמה היא הייתה חסרה. אני משתפת את זה בעיקר עבור מי שהניח את חלום האופנוענות שלו בנפתלין, כאילו כיסה אותו בשכבת אבק של שגרה, מכל סיבה שהיא. עבור כל מי שמגיב לסטורי'ז שלי בפליאה ומדמיין איך זה מרגיש, כי לפעמים מספיק טיול אחד כדי להזכיר לנו מי אנחנו באמת, ולמה אסור לוותר על מה שמצית בנו חיים. הטיול הזה, שבו לא רק חזרתי לכביש אחרי שנים של הפסקה, אלא גם חזרתי אל עצמי, מספר איך תשוקה שנשמרה בפנים במשך כל כך הרבה שנים פרצה החוצה ברגע אחד שבו המנוע התעורר, הצפון נפתח מולי והלב שלי התמלא מחדש.

אני רוכבת כבר יותר משלושים שנה. האופנוע בשבילי מעולם לא היה רק כלי תחבורה, הוא תמיד היה מרחב חופש, נשימה, מקום שבו אני מחוברת לעצמי בצורה הכי מלאה שיש, גם בתקופות שלא רכבתי האופנוע חיכה בסבלנות בחנייה, קורץ לי כל פעם כאילו אומר: "את לא מתגעגעת אלייך?". אבל כמו שקורה לכולנו, החיים נכנסו והכתיבו את הקצב שלהם, הקורונה, המלחמה, האחריות היומיומית לקריירה והתפתחות אישית ומעל הכל, הילדים שנולדו והביאו איתם אושר אין־סופי, וגם פחות זמן לעצמי. בפעם האחרונה שעשיתי טיול אמיתי היה ב־2019 ומאז לא היה משהו שאני יכולה להגדיר אותו כטיול רכיבה אמיתי. היו גיחות קצרות, לעין השופט, לדרינק עם חברים, אבל לא היה מסע אמיתי שאליו הלב היה בכמיהה רדומה.

רכיבה היא לא רק דרך לנוע, היא דרך להרגיש. היא התשוקה שמחברת בין ראש בעננים לרגליים יציבות על הקרקע. היא הרגע שבו הלב פועם קצת חזק יותר, כשהרוח מלטפת את הקסדה, השמש מחבקת אותי חיבוק חם והעצים בצדי הדרך מנופפים לשלום והרכיבה? הרכיבה מזכירה לי איך מחייכים מהלב בלי שום סיבה של ממש. פשוט כי כיף.

הטיול הזה היה כל־כך משמעותי כי זו הייתה פגישה מחודשת עם החלק הכי חי שבי. עם הנופים של הצפון שעדיין פצוע מהמלחמה אבל פורח, עם הדרכים שספגו צלקות כמו שאנחנו ועם המחשבה על כל מי שכבר לא כאן כדי לרכוב איתנו.

התחלנו את הטיול בגני אלמונה, גנים קסומים עטופי ירוק ופריחה, מקום שבו הלב מתרחב עוד לפני שהכביש באמת מתחיל. משם המשכנו וטבלנו בנחל כזיב, זרמים חיים שחצו את הדרך והזכירו לי שכל מסע אמיתי הוא שילוב של עוצמה ורוך. נסענו גם אל הקירות המדברים לאורך הגבול, אל נקודת החטיפה של גולדווסר ורגב והרכנו ראש בפני הנופלים בעצב רב. הדרך שותקת, אבל הסיפורים ממשיכים להדהד. המשכנו אל יקב הרי הגליל, שם הריח של היין התחבר לאדמה שממנה הוא נולד עם נופי הכרמים עוצרי הנשימה, מזכירים לנו כמה הארץ שלנו יפה. את הלילה העברנו בחברת חברים עם מלא חיוכים, שותפים אמיתיים לאהבת הרכיבה, עם צלילי נוסטלגיה של שנים של היכרות. תודה עליכם, בזכות האופנוענות דרכינו הצטלבו וכל אחד שמרכיב את קהילת האופנועים מוסיף עוד נגיעה מיוחדת לחוויה שאין דומה לה.

למחרת ביקרנו במפל התנור ששוצף בעוז, מזכיר את הכוח שבטבע ואת השטף הפנימי שהוא יכול להצית בנו. מרהיב. בדרך אל היקב הבא עצרנו במפקדה הסורית, והזיכרון של המרגל אלי כהן עטף את המקום, דמות אחת שחרטה את חייה על גורל של אומה. אחר כך עצרנו ביקב בעין זיוון, מקום שבו הטעמים התמזגו עם הנוף והחיים עצמם הרגישו כמו יין שמשתבח ברגע. סיימנו בתל א־סאקי, ולמדתי על סיפור גבורתם של הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, שם אי אפשר היה שלא לחשוב על החטופים שלנו במנהרות ועל הכאב שלא מרפה עד חזרתם, באחד החדרים היו תלויות התמונות שמזכירות מי שילם בחייו כדי שאנחנו נמשיך לנשום חופש. זה היה סיום שבו החיבור בין נוף, זיכרון והיסטוריה התכנס לתוך חוויה אחת, עוצמתית, מרגשת, מלאה הודיה וכאב גם יחד.

הצפון שוב הזמין אותי אליו, קול קריאה בין מרבדיו הירוקים, כרמים מתמשכים וניחוחות של חוויה, הטיול הזה היה מתנה. לא רק בגלל הנוף, לא רק בגלל הרכיבה, גם לא רק בזכות מי שארגן מסלול שידע להיות גם חוויה, גם זיכרון וגם מחווה – לאלו שכבר לא כאן, שנפלו על אדמת המדינה הזאת, כדי שאנחנו נוכל להמשיך ליהנות ממנה בבטחה. אלא בגלל המכלול כולו ביחד, שבימים טרופים של המדינה שלנו לצד שגרה שממלאת את חיינו, היה חשוב לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה, לתת ללב להתמלא ולעצמי מתנה שמזכירה שלא משנה כמה כבד המשא, תמיד יש דרך למצוא את החופש ולחיות את החיים במלואם.

אני מאמינה שלכולנו יש תשוקות – כאלה שמגדירות אותנו, שמזכירות לנו מי אנחנו באמת. קל מאוד להניח אותן בצד מול שגרת החיים, מול דאגות פרנסה, מול משפחה. אבל כשאנחנו מתרחקים מהן יותר מדי זמן, משהו בנו כבה. הטיול האחרון שלי בצפון היה בשבילי לא רק רכיבה. הוא היה חיבור מחדש לנשימה הפנימית שלי. בין הכרמים, בין הירוק והפורח, בין הטעמים, הניחוחות הצלילים, הבנתי כמה התשוקה הזו הייתה חסרה לי. האספלט אמנם שומר על הצלקות שלו – כמו גם החיים – אבל עליו מצאתי מחדש את עצמי.

רק כשאנחנו מחוברים למה שממלא אותנו, אנחנו יכולים להיות הגרסה הכי טובה שלנו עבורנו ועבור אחרים. הילדים שלי הרוויחו אימא אחרת באותו יום, שמחה יותר, סבלנית יותר, מכילה יותר. הם שמעו אותי מספרת על הטיול וחייכו כשראו אותי מחייכת. מבין החיוכים הם הבינו שלא ברחתי מהם לרכיבה, אלא שבעצם עשיתי גיחה לעצמי ואז יכולתי לשוב אליהם מלאה. הרכיבה הזו גם הייתה תזכורת לחיבור הגדול יותר, לארץ הזאת, לנופים שלה וגם לזיכרון של מי שכבר לא כאן. המסלול היה שזור בכבוד לאלו שנפלו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לנוע ולחיות כאן בחופש וכולי תקווה ותפילה שהימים האלו יגיעו לקיצם וחיילינו וחוטפינו ישובו לביתם בריאים במהרה.

רציתי לשתף כי אני רוצה להזכיר, לעצמי, לרוכבים ותיקים, לרוכבים חדשים וגם לכל מי שקורא – אל תוותרו על התשוקות שלכם. אל תשימו אותן בסוגריים. הן לא מותרות, הן אוויר לנשימה. הן הדרך הנכונה לחיות, בסופו של דבר, החיים תמיד יעמיסו עלינו, עבודה, ילדים, מלחמות, דאגות ושגרה שלא נגמרת. הכי קל להישאב פנימה, להקריב את עצמנו על מזבח האחריות ולשכוח מה שמחזיק אותנו בחיים באמת. אבל דווקא שם טמונה הבחירה – לא לוותר לעצמנו. למצוא את הדרך לקחת אוויר, למלא מצברים, להטעין את הלב באנרגיות שמזכירות לנו מי אנחנו. בשבילי זו רכיבה, בשביל אחרים זו יכולה להיות תשוקה אחרת. מה שחשוב הוא לא לתת לחיים להישאר בשוליים. כי רק כשאנחנו מחוברים למה שעושה לנו טוב, אנחנו יכולים להיות שלמים, כהורים, כשותפים, כאנשים. זו לא בריחה מהחיים, אלא הדרך היחידה לחיות אותם באמת.

ובכל זה היה גם ניצוץ אחר, משהו עדין, כמעט חמקמק. חוויה שנולדה מהחיבור האנושי, מהבחירות הקטנות והגדולות שעיצבו את המסלול הזה, והפכו אותו ליותר מדרך, הפכו אותו לזיכרון של חוויה מופלאה שאשא בלבי עוד הרבה ימים קדימה ויום אחד כשאראה את הילדים שלי מניחים לתשוקות בצד באצטלה של החיים אספר את הסיפור הזה שוב. על זה אני רוצה להגיד תודה- על התזכורת הזו. תודה שמילים אולי לא יצליחו לאחוז במלואן, אבל שהלב זוכר כי בסופו של דבר, הרכיבה היא לא רק על דו־גלגלי, היא על אהבה, לעצמי, לחיים, לילדים, לארץ הזאת, וגם לרגעים הקטנים שבהם מתאהבים מחדש, בעצמנו, בדרך ובמישהו שמצליח להצית בנו שכבה שחשבנו שנרדמה מזמן.
הרכיבה היא לא על דו־גלגלי. היא על החיים עצמם וזו המתנה הכי טובה שאנחנו יכולים ללתת לעצמנו.