פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

[MADMAN1200]

נהדר!
עוד בבקשה...

[השושנים]

בוקר ממש מוקדם, קמתי עשר דקות לפני השעון...חשוך והרבה יותר קר. התלבשות זריזה המחייבת מחשבה ואלתור, ברכיבה על אופנוע, (כל אופנוע) צריך להגיע לאופטימליות בין שכבות הלבוש ליכולת התזוזה וההפעלה המקצועית של מערכות הכלי, יותר מדי שכבות או לבוש לא מתאים, יגבילו או יסכנו את הרכיבה הבטוחה, ופחות מדי יקפיאו את הגוף עד למצב של חוסר תחושה מוחלט ואובדן היכולת להשתמש באברים חיוניים למשך זמן רב. (הכוונה כמובן לאצבעות ולרגלים, לכל אלה שהמחשבות המלוכלכות שלהם לקחו אותם למקומות אחרים) מעיל הדיינז עולה מעל לגופיה הארוכה, וכפפות הקיץ מפנות את מקומם לכפפות הנומקס הישנות והטובות שליוו אותי דרך לא קצרה, כל אופנוען נאמן לציוד הרכיבה שלו ובדרך כלל אין הוא מחליף אותו, גם אם הכלי שתחתיו משתנה, הנאמנות הבלתי ברורה הזו, הופכת למובנת כאשר הכפפות מתיישבות על הידיים כאילו לא הורדת אותם מעולם והמעיל מכיר בדיוק כל פינה בגוף שלך, ומתיישב בדיוק מותאם על כל פיסת בשר חשופה. הבדיחה הרווחת בין אלה שרואים את המעיל המפואר, לבין המראה האפרורי של סופי, היא שבמחיר המעיל ניתן לקנות שנים כמוה...אבל בעצם מה הם מבינים?
העננים מסתירים את כדור השמש האדום שעולה מעל הכפר, ונביחותיה של סופי, קצת אחרי ההתנעה הקרה, קצרות ומתכתיות, עדיין משתנקת ומתבלבלת, עד להגעה לטמפרטורת עבודה נכונה.
התנועה ברחובות דלילה, והקצב מתגבר ככל ששנינו מתחממים ולומדים להכיר עצמינו מחדש, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת" אמר המשורר ואצלי כל פגישה עם סופי היא כאילו היכרות ראשונה, ונדרשת ההתנהלות המוכרת והבטוחה של השניות הראשונות עד למציאת התנוחה והישיבה האופטימאלית, לאחרונה שקע קצת הכיסא, כיוון שנישבר שוב הקפיץ שתוקן בעת שיפוץ הכיסא וקרע נבזי החל עושה דרכו מתחתית הכיסא לכיוון מעלה, צריך לחזור לרפד למקצה שיפורים...בדרך בית לחם, הקצב כבר ממש מהיר הכביש ריק ואנו נותנים דרור למנוע להגיע עד קצה היכולת, מדי פעם אני נותן לסופי לרוץ חופשי חופשי לצורך מתיחת איבריים חיוניים, ושחרור לחצים, הנוף רץ במהירות, ואני קשוב ודרוך לכל רחש ושינוי בכביש, היום נוסעים לאימון נהיגה מתקדמת ברכב, בבית הספר המסונף למשטרה, סופי תנוח לה בחניון המשטרתי ואני אשתולל לי קצת על מסלול ההחלקה! האדרנלין מתחיל לפמפם הרבה לפני! באימון כרגיל המדריכים שמחים לראות אותי, ושוב התחרות הבלתי נמנעת בין ה"חניך" למדריכים....שווה היה לצלם קצת את הפרצופים שלהם! חזרה הביתה לי-ם בגשם שוטף, למזלנו בי-ם לא ירדה טיפת גשם וסופי יבשה...ושוב הדרך הביתה בתנאי חשכה וקור, קשירה מהירה וכיסוי הנסיכה, ובלילה התפללתי שהגשם השוטף שירד על הרחובות והניס את חתולי הרחוב למקומות המסתור שלהם, מדלג על נסיכתי.

[השושנים]

נהדר!
עוד בבקשה...

תודה, כייף לשמוע שעוד מישהו חוץ ממני נהנה.

[השושנים]

האהבה עיוורת, אין ספק, היא גורמת לך להתנהג כמו אידיוט, בניגוד גמור לתדמית שלך, לאמונה שלך, לך עצמך... גורמת לך לעשות כל דבר, גם דברים שנשבעת שלא תעשה לעולם. אתה חוזר להתנהג כמו בגיל העשרה ולהתנהג כאילו אין מחר...
האהבה מגמדת את הפגמים והחולשות אצל האהובה, וגורמת לך עצמך לרחף על ענן ולא לראות ולא להקשיב לקול ההיגיון, לאישה, לחברים, למומחים ולנשמות הטובות....בשבילך היא הכל ולא כלום, ממשית כמו החלום והפנטזיה, ולא יעזרו דברי שכנוע וחוכמה!

האהבה נותנת לך כוח ששכחת כבר שקיים בך, אתה קם עם חיוך וישן בחלום, ולא מפסיק לפזר קטעי מנגינות בזיופים מחרידים...
הרומנטיקה גועשת בדמך, והכל צבוע בצבעי זריחה.

למה אני מספר לכם את זה?...השבוע זכיתי להניח עכוזי על כלי יפני, ששורשיו נעוצים עמוק באסכולת הדו"גים הדומים דמיון מפתיע לסופי, הוא חזק יותר (הרבה יותר) הוא חדש יותר (יותר חדש מחדש) פלסטיק נוצץ מבית טוב, חשמלי מפנק, נוסע כמו חלום מהיר חזק ואלגנטי, נוכחות של בראד פיט, ארלונד שוונצנגר ובילי קלינטון ביחד! מקום בשפע, אחריות עד הפנסיה, ומיכל דלק שלא נגמר...עליתי, רכבתי, שכחתי. שכחתי לרגע אחד קטן. נהניתי ואהבתי את רגעי החסד, וחזרתי.

חזרתי הביתה למוכר ולבטוח... לאהבה האמתית השורשית זו שאינה תלויה בדבר, אהבת נעורי המקומטת והחלודה, החלשה והאיטית, עם הכיסא הקרוע והמרופט...שמכירה אותי בדיוק וסולחת לי, סולחת לי על מעלותי וחולשותיי, יתרונותיי וחסרונותיי ומקבלת אותי בדיוק כפי שאני...אידיוט מושלם.

לרכב לתוך הזריחה זה מאוד רומנטי....אבל גם כואב בעיניים!

[השושנים]

מזג האוויר הוא האויב מס' אחד של רוכב האופנוע, בנגוד למה שכולם חושבים שהם יודעים, דווקא הרטיבות היא הקטנה שבהם.
אם נתייחס לרגע לטבלאות המומחים כביש מכוסה קרח מספק "אחיזה" של 0.01 בעוד כביש יבש תקין מספק אחיזה של 0.08 הרי אותו הכביש שטוף נקי ורטוב, מספק אחיזה של 0.07 קצת פחות מכביש יבש, כמובן שבתנאי מעבדה זה ניראה טוב אבל בפועל המציאות שונה לגמרי. בוץ, סחף, שלוליות מספקות הפתעות ובעיות אחיזה לרוב. אבל כנגד כל אלה רוכב חכם יכול להילחם, כשהמודעות, הערנות והריכוז, מפחיתות את הסכנה, למרות שאינם מעלימות אותה לחלוטין, מיגון טוב, ונהיגה דיפנסיבית מוסיפות לביטחון!
האויב הגדול ביותר והפחות מדובר, היא הרוח! חזקה עוצמתית ובלתי נראית. מכת רוח מפתיעה עלולה להסיט רוכב אופנוע ממסלולו ואף להפילו ארצה, המיוחד בכל הסיפור שגם בקיץ, מכת רוח ממשאית חולפת, עלולה להיות מסוכנת!
החורף גם מזמין את רוכב האופנוע להתעטף בשכבות רבות של ביגוד, הביגוד מקשה על יכולת תפעול האופנוע, וככל שרכיבת האופנוע מצריכה יותר פעולות נהיגה כך קשה יותר לרוכב להפעיל את רכבו!
הוסיפו על כך אדים בתוך הקסדה, יכולת ראייה מוגבלת שלך ושל השותפים לדרך, קור מקפיא עצמות, ופחד מפני החלקה ותקבלו נהיגה מאולצת ולא טבעית, שהיא מתכון בטוח לתקלה!
בטח כבר הבנתם שההקדמה הארוכה הזו מבשרת על משהו, אז ככה:
בשבוע שעבר, מוקדם בבוקר, מזג האוויר אינו מבשר טובות, ערפל אופייני (ללונדון) מכסה כל חלקה טובה, והפנס של סופי מפלח בכל עוצמת ששת הוולטים שלו את הדרך, הכביש מכוסה שיכבה גדולה של טל הנסיעה איטית מתמיד כשתשומת הלב היא כמובן על ההטיה בסיבובים וחיפוש אחרי כל סימן מקדים לבעיות אחיזה, הסימנים דווקא מעודדים ואין בעיות מיוחדות וככל שנצברים הקילומטרים עולה הביטחון ומשתפרת רמת הנהיגה, לקראת סוף הנסיעה אני כבר מרשה לעצמי יותר, אבל עדיין מכבד ומכיר בכוחות הטבע שחברו נגדי, ממש בסיבוב האחרון לקראת מגרש הרוסים כשהכנסייה הרוסית כבר משמאלי אני מבחין במשאית הובלת העצורים של יחידת נחשון, כשהיא חוסמת נתיב אחד ולכן תוך כדי הטיה אני מחליט להרחיב קצת את הסיבוב מהרדיוס המתוכנן ואז זה קורה, הגלגל האחורי מאבד לפתע אחיזה ויוצא במהירות שמאלה ומנסה לעקוף את הקדמי, שבירה מהירה של הכידון לכיוון ההחלקה, מביאה את סופי לנסיעה על הצד עדיין על שני הגלגלים כשהקדמי מצטרף לחגיגה ומאבד אחיזה, ככה ממשיכים כמטר ויותר כשאני מצפה לנפילה ברגע שהגלגל הקדמי יחזור לאחוז בכביש, הורדת רגל ביטחון וטעות רוכב ראשונה, החלטתי בהחלטה טיפשית לבצע סבסוב של סופי סביב רגל ציר, ממש כפי שעשינו כשהיינו קטנים עם האופניים אבל, ההבדל ברור בווספה מרכז הכובד נימצא בחלק האחורי ובהחלקה יש למשקל מאחור משמעות גדולה יותר, הגלגל הקדמי שב במפתיע לעשות את עבודתו מוקדם מהצפוי וגרם לי לפיל את סופי לכביש מקדם מדי, יכולתי בקלות לקפוץ מעליה, אולם בכדי למנוע נזק מיותר, החלטתי שלא לנטוש ולנסות להורידה בעדינות לקרקע, (טעות מס' 2) העונש היה מידי, סופי אמנם לא נפגעה אבל הצליפה בי ברגל מעל הברך...מגן הווספה ביצע את העבודה טוב יותר מכולם, וסופי נחה לה עליו בבטחה, בדיקה מהירה גילתה אפס נזקים, למכונה וסימן כחול גדול וכואב לרוכב, אם לא לוקחים בחשבון את הפגיעה באגו!, נזק קל יחסית, טעות טיפשית ולקח חשוב.

[השושנים]

כשהכל הולך הפוך, לפעמים עדיף להישאר במיטה. בתחילת השבוע אחרי משמרת ארוכה החלטתי להתעצל ולא לתדלק את סופי שהתחננה נואשות לטיפת אוקטן 96, ההיגיון העקום (שעובד לאט לאחר 24 שעות ללא שינה אמיתית) אמר כי אתדלק לפני המשמרת הקרובה, שהרי "לא יקרה כלום" אם אצא עשר דקות קודם ואתדלק.
לאורך המדרכה בה אני נוהג לקשור את סופי, עמדו המון מכוניות והמרווח הקרוב ביותר אילץ אותי לטפס על מדרגה גבוה יותר מהרגיל, סופי טיפסה את התוספת ללא מחאה אמיתית, פרט לגניחה קלה מכוון הגחון, קשירה זריזה לעץ, כיסוי ושנינו התפננו לשינה בריאה.

יומיים אח"כ:
מרפי מחליט לעבוד שעות נוספות אצלי, יציאת בוקר על הדקה, חישוב זריז אומר כי במידה והתדלוק יעבור ללא בעיות מיוחדות יישארו לי אולי חמש דקות להופיע בזמן לעבודה!
מרפי ימ"ש מחייך....מיד ביציאה מהחנייה סופי מייללת כמו חתול שדרכו לו על הזנב ומישהו חובט בו עם מגבת רטובה על הפנים.
סוד גלוי הוא, שאני שומע רק באוזן אחת (הפרחים לצה"ל) ולכן פרט ליתרונות הטבעיים בכך, שתמיד ניתן להגיד לפולנייה שלי "מצטער לא שמעתי", קשה לי גם לאתר כיוון של רעש מסוים, כמובן שהקסדה על הראש לא תורמת לעניין.
ההבחנה המידית הרעש מהגלגל הקדמי...עצירה מבט לשעון, בדיקה יוק...הכל תקין! ממשיך לכיוון האחורי כלום שיגרה מרגיעה,
המשך נסיעה והיללה הופכת לקונצרט...טוב נבדוק בתחנת הדלק, מתדלק, פרוק זריז של החלקים הבסיסים כלום... נסיעה ללא מנוע מבהירה שמדובר ברעש שנובע מכיוון הגלגלים...החלטה חפוזה ממשיכים עד לעבודה, מגיע לעבודה על הדקה! כמובן שבדרך כל הרמזורים אדום...מרפי עובר לצחוק מלגלג, מהירות הנסיעה חצי מהרגיל למנוע נזק מיותר...

שמונה שעות מאוחר יותר:
אני בעזרת חבר מבצעים בדיקה לגלגלים החבר לוחץ על הסבל, הגלגל הקדמי מתרומם, אין חופש מכיוון המייסב, אין "עצם" תקוע באופן, הסיבוב חלק וחף מרעשים, עוברים לאחורי... סופי מונפת אלעל סיבוב של הגלגל האחורי מתריע...גרררררר גררררר
מבט נוסף אחד מבהיר את הבעיה:

יומיים+שמונה שעות אחורה:
העלייה על המדרכה לחצה את עמעם האגזוז של סופי לכיוון הגלגל האחורי ונוצר חיכוך בין הגלגל לדוד האגזוז...

הפעולה, מכה קלה ביד מישרת ומרחיקה את הדוד למקומו הטבעי, חיזוק נוסף של בורג ההידוק ו...החיים חוזרים לנתיב המהיר!
המסקנה: אל תידחו למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים!

[השושנים]

חום אימים, סופי מפמפמת לה באדישות מתישה, החום מורגש היטב תחת הקסדה, ואפילו הרוח שהמשקף הפתוח מאפשר לה ליבש את בפנים, איננה מצננת.
בימים כאלה אני משתדל להתנהל בשיוט, כאשר יד ימין זהירה ביותר, ואינה נדיבה בגז כבכל יום, המנוע עובד על "טורים" וגלישה יותר מאשר על מומנט ומשיכה.
אדום ברמזור, לפנינו אס טייפ של החתול הבריטי הגדול, נהגו משתדל לשפר הופעתו בפני הבלונדית בעלת המחשוף הנדיב שמזיעה בתחנת האוטובוס הסמוכה, החלונות סוגרים עליו, והוא בשאננות קרירה אינו חושש או אינו יודע, כי בעלי החברה שלו מכרו את רכבו לייצרן משאיות הודי, מה שמעסיק אותו כרגע הוא לפזר קצת רושם יקר ברכבו המרשים.
עליית מחירי הדלק האחרונים יקרו את התדלוק השבועי של סופי בשקל וקצת, ואומרים כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא.
סופי ידידה נאמנה ולוחמת אמיתית, ממשיכה לעשות את העבודה האפורה יום יום ללא תלונות ומחאות, לא עוצרת ולא עומדת לרגע, לפעמים בדיוק בגלל זה, היא נעלמת ונשכחת בטירוף היומי, היא שם כדבר מובן מאליו, נכונה להסיע ולשנע מתי שרק תידרש, ללא בקשות או טענות מיוחדות. הזמן היחידי שאנו ביחד, הזמן הפרטי, הוא במהלכם של הנסיעות בין שם לכאן, אז נעצר המרוץ ונשכחות ולו לרגע הבעיות והצרות ולרגע קטן אחד רק אני והיא לבד בעולם, ביחד עם המחשבות ההנאות הקטנות והחום, נקודה קטנה של שפיות...כמה חם.

[השושנים]

מצב נפשי משפיע על הרכיבה נקודה!

לאחרונה שמתי לב שמשהו קצת חסר ביחסים ביני ובין סופי, לכאורה שיגרה בריאה, יחסים מצויים של תן וקח, מעט תן והרבה קח, אם נהיה ישרים, אבל באמת שלא נשמעו תלונות באיטלקית.

ביום שיש האחרון התפנה לי קצת זמן ועשיתי משהו שהזנחתי אותו התקופה האחרונה, צאנו קצת לטייל, לא משהו גרנדיוזי גדול, פשוט היא אני והטבע. ההרגשה הייתה שסופי מתנהגת יותר טוב מאשר ביום יום, יותר נכונה לשתף, יותר נועזת, יותר זורמת,

רציתי להבין מה יום מימים, ואז זה היכה בי:
לאחרונה החלפתי בעבודה את הבוס שלי, וכתוצאה השתנה מעט לוח הזמנים שלי, במקום להיות בעבודה ב-0630 שפרוש הדבר לצאת בשעה שש מהבית ולרכב בצורה רגועה עם הזריחה, היציאה מאוחרת יותר והצורך להגיע עד לשעת העוצר גורמת לי להיות לחוץ יותר בנושא הזמנים, פחות קשוב לטבע ויותר קשוב לתנועה המתרבה בשעות אלה... הצורך להגיע בזמן גורם גם לבצע מעשיים שבדרך כלל כאשר עתותיי בידי אני לא נוהג לעשות!

דוגמא נוספת כיצד הכלי והסביבה משנים את מצב התודעה שלך, מכיר ויודע כל אופנוען. בכל פעם שמישהו עולה על כלי ספורטיבי
מיד לאחר ההתנעה הוא נותן שתיים שלוש מכות גז בריאות...(מוכר לא) צליל המנוע ונביחת האגזוז מכניסות את הרוכב ל"מוד" מאוד מסוים ועכשיו אם יש אנשים בסביבה, בעיקר אנשים מהסוג היפה, תמיד אבל תמיד היציאה לדרך תהייה מהירה מהדרוש, ויהיו גם כאלה שיניפו גלגל לאוויר, ללא צורך אמיתי באמת! אם יד על הלב, איזה רוכב שהגיע ראשון לרמזור והצטרפו אליו כמה רוכבים נוספים לא ניסה לצאת הראשון מהרמזור ללא קשר לטיב האופנוע או יכולות הרכיבה שלו? צורך נפשי קדום? יצר תחרות? לך תדע...

גם העייפות משפיעה על הרכיבה, התגובות איטיות, וחוסר הרצון להרים עצמך מכיסא הרוכב בהתקרבך לבאמפ (התודות לעירייה) או בור בכביש גורם לך להעדיף ולספוג חבטה על פני הפעלה של השרירים העייפים. לכל אלה השפעה קריטית על טיב הרכיבה, המהירות וההנאה ממנה!

זאת ועוד ברכיבה בקבוצה, תמיד הרכיבה לא תהייה זהה לרכיבה הרגילה שלך, הרצון להראות, להרשים, להיות חלק מהקבוצה גורם לך להתנהג קצת אחרת. קצת שונה, פחות טבעי.

בקיצור, מי שרוצה באמת ליהנות מהכלי שלו (המכאני המכאני סוטים) חייב לפתח יותר את שעות הפנאי שלו על חשבון השעות האחרות בהם הרכב משמש יותר כמכשיר ופחות כידיד!

וסופי? סופי מחייכת בסלחנות למודת ניסיון ומלמדת אותי בסבלנות של נזיר זן פרק נוסף מהוויות עולם הרוח!

[השושנים]

בשבועות האחרונים סופי השתעלה קצת, מתוך הכירות אינטימית בנבכי מנועה של נסיכתי העלו במוחי שני סיבות עיקריות:
הפלאג שהוחלף לפני כשנה, או הקרבורטור שהדיזות שלו בלעו קצת אבק ירושלמי...
בנוסף החל מנסר בעת הנסיעה רעש מעצבן של שק מטבעות שמישהו בוחש בו היטב...רעש כזה יכול להצביע על בעיות קשות או סיבה מטומטמת, ומתוך היכרות של הנפשות בסיפור, בחרתי מתוך אופטימיות הזויה דווקא בשנייה.
וכך מצאתי עצמי בשבת מוקדם בבוקר עם ארגז הכלים הנאמן וידידי הטוב ה- 40 WD והמון כוונות טובות.
ראשון פורק הפלאג ומצבו היה משביע רצון פרט למעט פיח חביב ניראה שלם ובמצב מצוין מה שמעיד יותר מהכל על פעולת מנוע בריאה! נייר מים מהשאריות שהיו לי ניקו את הפלאג למצב חדש ונקי.
בגלל מחסור בספריי לניקוי קרבורטור החלטתי להמתין עם פרוק הקרבורטור וניסיתי למצוא מהיכן מגיע הרעש המעצבן...
כיוון שאני חרש באוזן אחת, באדיבות צ.ה.ל וקשה לי לאתר כיוון של רעש (לשם כך נדרשות שני אוזניים תקינות) נחלצה לעזרתי ביתי וביחד מצאנו את האשם...סיבה מטומטמת זוכרים?
בגלגולה הקודם הרכיבה סופי את הסוכך דמוי החלון בחזיתה עוד לפני שהיגיע סופי אלי ביקשתי להוריד אותו, אבל מה...
הסוכך מורכב עם שני חתיכות מתכת שנמצאות מתחת לפחיות שמתחת לידיות הגז והקלאץ זהו המקום לספר שסופי היא היחידה לדעתי בעולם ששני הפחיות המקוריות עדיין נמצאות במקום ובכל ווספה אחרת שראיתי הפחיות הנ"ל אבדו או פורקו!
בקיצור סופי היגיעה אלי רק עם פלך אחד כזה ונוצר רווח בין הפחית לכידון שרעד והרעיש, במקום הותאמו שני אומים להצרת המרווח
והשקט חזר למשלטיו הישנים...לא לפני שסופי קיבלה כמות נכבדה של דאודורנט (40WD) מתחת לפחיות להקלת תפעול ציר הגז והקלאץ...בנוסף עברתי והידקתי את כל הברגים האחרים, הרכבתי את הגומייה שקיבלתי מסימון (תודה סימון) על כנף מכסה המנוע וזהו...
היום בבוקר סופי הודתה לי הנסיעה נמרצת חזקה ומלאה מרץ, כאילו מדובר באוברהול מלא! קשה להאמין את גודל השינוי בתחושה וברכיבה...קצת תשומת לב ואהבה והכל ניראה ומרגיש אחרת.

[השושנים]

[השושנים]

נשים רוכבות-מוקדש לכל הרוכבות באשר הן!

סופי ואני יצאנו לחופש, אחד מהיתרונות שאנו לא מוגבלים לשעה או למקום מסוים ואנו נהנים לשוטט לנו ברחבי ירושלים.
באחד מהאמשים האחרונים, הסבה סופי את תשומת לבי לרוכבת חתיכה (לפחות על פי מה שהספקנו לראות מבעד לקסדה ומשקפי השמש) הרוכבת שהתניידה לה על פלסטיק אופנתי 125 בקלילות מרשימה לבשה מכנס קצרצר שחשף רגל חטובה ושזופה שהסתיימה לה אי שם למטה בסנדל אצבע מרשים ואצבעות ארוכות משוכות בלאק אדום בוהק (שרי רד באנגלית).
על גופה האנורקטי בעליל, השליכה גופיה ירקרקה, כפרצופי הנהגים שצפו בה מבעד לחלונות רכבם בפקק הארוך,
והגופייה שהתאמצה ללא הצלחה לעטוף את פלג גופה העליון שניראה כי אחד מטובי מנתחי הפלסטיק, בארץ או בחו"ל השקיע לא מעט זמן כסף וסיליקון, בשיפור המראה. קסדת חצי, תואמת את צבע הקוראיני/סיני/יפני שלה, אודם תואם את צבע הלאק, ומשקפי שמש סטייל קריסטיין דיור...
יש משהו בנשים רוכבות. יגידו עלי שוביניסט, יגידו חרמן, אבל רוכבות אופנוע עושות לי את זה...משהו בישיבה המפושקת, הרכינה קדימה לכידון, היכולת שלה להתמודד עם רכב לא שגרתי ונותן פרט ליכולת להגיע ממקום למקום גם הנאה מהוויברציות והרכיבה
מעידה על יותר מדבר אחד משותף לה ולי.


אי שם בסוף שנות השבעים, פרקתי ביחד עם שכן מנוע של אופנוע, השכן שהבין שיש לו עסק עם חולה הגה, היה בעל ידע ויכולת מדהימה, ללמד ולהסביר מה תפקידו של כל חלק וחלק במנוע, וכך הפכו הברגים וחלקי המתכת המלוכלכים בשמן וגריז, תחת שפתי הדבש שלו, למכונה אחת מופלאה ששרה ומנגנת בסימפוניה מתוזמנת היטב, פעם אחת פרקנו והרכבנו מנוע ומאז ברור לי איך הוא עובד ומה מניע אותו!
בעוונותיי גם נשים פרקתי והרכבתי, אפילו מס' פעמים, למען ההגינות גם הן עשו לי דברים דומים, אבל עד היום לא ברור לי איך הן עובדות או אפילו מה מניע אותן. דוגמאות לא חסר.
ישנן את אלה הרואות אופנוע ניגשות לרוכב ואומרות בלי בושה ישר לתוך עיניו "אני רוצה סיבוב" מבחינתן הוא יכול להיות רוצח סידרתי, חולה נפש, או סתם סדיסט, אותן זה לא מעניין הן רוצות סיבוב, אגב אם אתה היית ניגש לבחורה ואומר לה משפט זהה היו יכולים להאשים אותך בהטרדה!


או אלה האומרות אני עם אופנוען לא יוצאת בחיים! אבל עם נרקומן, שתיין, עבריין, מהמר. כן?


אחרת חובבת אופנועים שהייתה חלק נכבד מילדותינו העשוקה, את רוב נעוריה בילתה במושב האחורי של האופנוע, מיום שהתחתנה הטילה וטו על בעלה בנושא רכישת אופנוע-אופנוע זה מסוכן-לך ללמוד לטוס!


חברה אחרת בימי רווקותי העליזה, ערב סתיו, ממתין לה מתחת לבית במרחק סביר מהאבא העצבן שלה, האופנוע מונע, היא יורדת באיחור אופנתי בשמלת קיץ קלילה וטי שירט, למי שלא מכיר את י-ם בלילות אספר שמאוד קר שם...ועל אופנוע קפוא!
אגב השמלה אף פעם לא נשארת במקום, תמיד מסתבכת בשרשרת!

בקיצור סופי ואני עוצרים בסמוך לגב', אני יכול להישבע לכם שריח קרם הגוף שלה או הבושם גרם למנוע של סופי לעבוד חזק יותר,
שאלתי אותה אם היא יודעת שהיא מסכנת את עצמה ברכיבה בלבוש כזה על הקטנוע, יודעים מה הייתה התשובה?

"חיים רק פעם אחת" ... בחיי! - אחרי תשובה כזו נגמרו לי המילים.

[השושנים]

סופי אני מסתובבים יחדיו בי-ם, אווירת סתיו באוויר, בלילות כבר צריך קצת יותר מסתם חולצה. האור אינו בוהק ומסנוור השמש משחקת לה בין העננים, ואנו משתובבים לנו בין כתמי האור.

טרנזיט הסעות פולט לעברינו עננת עשן מסריח, ואני עוצר נשמתי עד יעבור זעם, סופי אינה פולטת עשן כלל ועם זאת לפני חודש הפסיקו ליצר את אחיותיה בגלל תקנות זיהום האוויר, לך תבין...בשבוע שעבר החלפתי לה פלאג לחדש, והרכבתי את צינורית האוויר שקיבלתי בדואר ביחד עם המשלוח של החלקים ללמברטה של יוני. עכשיו רק נישאר לנו להחליף את הפלטינות, הקבל, ושמן הקלאץ ואנו מוכנים לחורף.

ברמזור אני שומע נהמה מוכרת, ורכב מנסה לעקוף אותי מכל כיוון אפשרי, למוד ניסיון אני נצמד למדרכה מנסה לאתר בעייני את פתח הניקוז הבא, ומאפשר לרכב לחלוף על פני, הבחור עוצר ברמזור את הרגל אינו מוריד מהגז, כנראה נהנה לשמוע את שאגת המנוע ה"משופר" מבלי להתייחס לסביבה ולמשבר הדלק העולמי, כריס מדריך הנהיגה שלי היה מכנה אותו איידיוט (כאשר הדגש על תחילת המילה).

חוסר ההבנה גורם להם לחשוב כי שיפור המנוע בלבד יהפוך את הרכב שלהם למהיר יותר, ספורטיבי יותר, נחשק יותר. מהנה יותר לנהיגה...פרט לבזבוז האדיר של הכסף בדרך כלל התוצאות הפוכות...

כריס היה נוהג ברכב סטנדרטי מושכר, על המסלול ופעם אחר פעם משיג תוצאות טובות יותר מאשר אנו בוגרי הקורס ברכבים המשופרים ומיועדים למסלול, שם למדנו את השיעור הראשון והבלתי נשכח של ענווה, צניעות והכרה כי תמיד אבל תמיד, יהיה נהג יותר מהיר ממך ללא קשר על מה הוא נוהג!

סופי אינה מהירה, יתרה מזאת, אני אינני נוהג להגיע איתה למהירות המקסימאלית בכלל, למדתי ביחד איתה בדיוק היכן הנקודה שם קורים הדברים הנכונים באמת, ומהו הקצב הרצוי לנו, על מנת למצות את הפוטנציאל שלה ושוב אנו הכי זריזים בעיר, לטקטיקה, הכרת תיזמון הרמזורים ובחירת הנתיב הנכון, משמעות גדולה הרבה יותר מסתם נסיעה מהירה ברוטלית המחייבת אין ספור פעולות נהיגה ופעולות חירום על מנת להישאר בקצב הרצוי...משל הצב והארנבת.

אין זה אומר בהכרך שאני פחות נהנה מהרכיבה להיפך, אני נהנה מהחלפת הילוך מושלמת ממשיכה רציפה ונחמדה ללא טלטול בין החלפת ההילוכים, הנקישה המבשרת לי שזה בדיוק הזמן לשחרר את ידית הקלאץ בעדינות, כי ההילוך כבר משולב בגיר, הורדת הילוך ביחד עם גז בינים בכדי למנוע חריקה מיותר מכיוון הגיר, כל זה משתלב לנו היטב בקצב ובנופים החולפים לנגד עינינו.

אהבת הנהיגה היא אהבה של נהיגה נקודה, למהירות קסם משלה, אבל מי שאוהב לנהוג יודע שהמהירות היא רק הבונוס רק הדובדבן שבקצפת, לנהג טוב באמת זה שאוהב לנהוג ממש, לא משנה מה המהירות, העיקר זה להיות בתנועה.

[השושנים]

טבען של אגדות, שהם מתעצמות עם השנים, וסופחות אליהן תוצרים נוספים, נוסטלגיה, געגוע, זיכרון, לכל אחד יש את הסיפור הקטן שלו הקשור בחיפושיות, באיש ובאגדה, הזיכרון האנושי משכיח בדרך כלל את החסרונות ומשמר בפינה חמימה בלב את הדברים הטובים.

כך לגבי החיפושיות וכך גם לגבי הווספה, מאז פורסמה ההודעה על הפסקת יצור הווספה הקלאסית דומה ששכחו כולם, עד כמה מיושנת ולא ידידותית היא הווספה, הנדסת אנוש גרועה, נוחות מפוקפקת, והיא אינה עומדת בשום סטנדרט מודרני...אבל כולם זוכרים אותה דווקא לטובה, תמונות ישנות מוצאות דרכן לשולחן השבת, כתבות בכל העיתונים, סיפורים ושירי הלל...

לנו זה עושה רק טוב, אנחנו שמחים על כל זה בתקווה שהדבר יעודד אנשים נוספים לשפץ עוד ועוד ווספות, אותנו לא מעניין מה כותבים או מה מספרים לנו עליהן, אנחנו יודעים את האמת אנחנו שותפי סוד!

השבוע התפרסמה בי-ם תוצאות התחרות לצילום גשר המיתרים בכניסה לי-ם, האמת נסענו סופי ואני מס' פעמים חמושים במצלמה
על מנת לצלם את האובייקט אבל כמספר הפעמים שרכבנו לשם כך מס' הפעמים שחזרנו בידיים ריקות. הדבר הזה מכוער...

שום צילום לא יהפוך את הזוועה הזו למשהו אסטטי, מצטער! מסופר על עשירי פריז משורריה ואנשי הרוח שבה, שהתנגדו נמרצות לבנייתו של מגדל אייפל בפריז (שנים מאוחר יותר גם לפירמידת הזכוכית ליד הלובאר), הטענה שלהם שבבירה הצרפתית שלד של ברזל בתוך הארכיטקטורה אירופאית הקלאסית, יהיה כעצם בגרונם...לימים לא ניתן לדמיין את פריז ללא מגדל אייפל. ולכן החלטתי לנצור לשוני עד עתה, ולנסות ולעכל את הסמל הפאלי הזה הפולח את ירושלים. מכל זווית שניסנו סופי ואני לצלם את המומנט לטיפשות, לא נמצאה אפילו נקודה אחת מחמיאה לו...סופי טוענת שירושלים עגולה, וזה די נכון כל המרחב סביב השפיץ עגול בנוי באבן ירושלמית ורק הקוץ המכוער בנוי לו בהזדקרות השייכת למקומות אינטימיים אחרים, ללא יחס או קשר לסביבה, ביוהרה מזדקרת שלא במקומה, האמת שמצאתי את המקום המושלם עבורו, אפשר להעמיד אותו במחלף איילון לרמת גן שם ישתלב יופי באווירת ההי-טק וגדלות, או על הר חירייה סמל לטמטום והגאווה המיותרת.

נסענו משם, לא רחוק ממש כמה דקות רכיבה וצילמנו סט תמונות בשכונות הישנות של שוק מחנה יהודה, רח' בצלאל, ונחלאות.
ירושלים האמתית, הצנועה, המסתתרת. ירושלים למבינים, וסופי השתלבה לה בדיוק באותה הצניעות והקלאסיות כמו בבית!

[השושנים]

זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המייבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב."


הסימנים הראשונים הם ללא ספק החצבים, לקראת סוף החופש הגדול ניתן לפתע לראות אותם גדולים וזקופים בצדי הדרכים.
כילד הייתי מאד מתבאס כשהייתי מבחין בהם לראשונה, זה היה הסימן הראשון לסוף החופש הגדול, סוף להרפתקאות ולקיץ.

החצב פורח הקיץ בורח...לאופנוענים שבנינו החצב מסמל יותר, החצב מסמל את הצורך בבגוד חם יותר, כפפות סירבול בתנועה,
סכנת החלקה, ומעבר לרכיבת חורף.

דומה שנהגי הרכבים אף פעם לא יבינו את המשמעות של רכיבה בחורף, ריצה מהירה לרכב פתיחה של הדלת, הפעלת חימום, ווישרים, רדיו והפלגה בטוחה ויבשה לדרך, הגשם מנגן קלות על הגג, המגב מוסיף חריקה אינטימית, והחימום מרדים ומשרה אווירה של....

ואצלנו...ריצה בתוך הגשם, הסרת הכיסוי של סופי וקיפולו, הידיים נרטבות, פתיחת שני המנעולים, הכנסה לתא הכפפות, חבישת הקסדה, ניסיון להכניס את היד (רטובה זוכרים) לכפפות, קיק...עוד אחד, מס' מכות גז קלות לחימום המנוע...עוד כמה...נסיעה מגומגמת, סגירה של הצ'וק...המנוע מתייצב, קר...רטוב...חלק...רטוב...

נהיגה זהירה בסיבובים, התחמקויות אלגנטיות מרכבים מלאי אדים שיושבים בתוכם נהגים עם חימום, רדיו ווישרים חורקים, שלא ממש מעניין אותם מה קורה בחוץ...כי הגשם מנגן על הגג והחימום אינעל דינו מרדים אותם...

הסתיו בירושלים יש לו איכויות אחרות, הוא צובע את ירושלים בצבעים אחרים, משחק בצללים, מבליט ומעלים אתרים ומקומות כרצנו.

השעות היפות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות או שעת השקיעה, אז הצבעים העזים מתערבבים זה בזה בתערובת של אדום כתום אפור זהב העננים נצבעים בצבעים פסיכודליים כאילו משהו השתולל קצת עם המברשת בהשפעת LSD לצלילי לוסי ברקיע היהלומים של ביטלס, בשעה כזו רכיבה בשנים ומוסיקה תואמת באמ-פי ואז באמת ניתן להתמכר בקלות...

סתיו...דלת הכניסה של החוף...איזה כייף