פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

סוף הקיץ, ודווקא עכשיו מתנגן ברדיו השיר הנה באה השמש, בחוץ כבר מתקרר, הלילות כבר קרירים מאד
ורכיבה מצריכה חולצה ארוכה או מעיל.

סופי מפמפמת לה בשקט, מקבלת את דין השמנמנה, מתרגלת לרעיון שמעתה יתחלקו הנסיעות בין האחיות החורגות
במשפחת המלוכה, והיא כבר לא הבלעדית.

אחרי תקופה ארוכה בה ההתלהבות מהחברה החדשה במשפחת המלוכה,
גרמו לי לשכוח במעט את תענוגות ברכיבה בשנים, החזיר לי הסתיו הממשמש ובא את הרצון והצורך, לקחת את סופי
לסיבובי ערבית נהדרים, כשהכל ניצבע בכתום של שקיעה, וירושלים הופכת מזהב פלטינה, לזהוב נחושת, ומשם לכסף
עמוק וחושך...
הפנס של סופי מבליח דרכו באפלה ופרט לטיקטוק המנוע, ניתן לשקוע בשקט לנקות את הראש ממחשבות מטרידות
ולתת לנוף והאווירה למלא כל חלל מצוי בחזה.

זיכרונות ילדות, אהבות, קטעי זיכרונות משנים וזמנים שחלפו ואינם, עוצרים ליד עץ התאנה העתיק, גזעו עוד זוכר
את סנדלי הילדות שלי מטפסות על הענף החסון בניסיון לקטוף תאנים מתוקות,
היום אני מסתפק ולקטוף את התאנים שבהישג היד, למרות ההזמנה הרשמית של גזע העץ לטפס ולעלות.
עדיין חוכך בדעתי אם לצרף לחגיגה הקולינרית גם סברס קוצני מהשיח הסמוך, אבל אותות הגיל כבר עושים שלהם
פעם לא הייתי חושב פעמיים, והיום, היום הקוצים שמאיימים להינעץ בכפות ידי מונעים ממני את הטעם
המתוק של הסברס האמתי. אומרים שהמבחן המבדיל בין מבוגר לילד הוא כאשר שלולית מים בדרך הופכת
מהזדמנות למכשול...
אז בכדי להוכיח לעצמי שאני עדיין לא ממש מבוגר אני נכנס בשני גלגלים לשלולית שנקוותה מברז עירייה סורר
שמבזבז את מימי הכינרת בדליפה חזקה לכביש...
חיוך עולה על שפתי כשהגלגלים פולחים בשלולית וחוצים אותה לשתיים משפרצים רסיסים עכורים לכל הכיוונים.

עוד עלייה ואחריה ירידה, סיבוב, הורדת הילוך עם גז ביניים משיכה של הגז עד לסוף, סופי מטה עצמה לסיבוב
מתמכרת לתחושות ולהנאה ומושכת אותנו החוצה להזדקרות עוד קצת משיכה של השלישי, טיפה מעל הצורך
החלפה מהירה לרביעי להעלאה נוספת של המהירות, תכונה לקראת הסיבוב הבא, ממתין טיפה עם הברקס
מזכיר לעצמי שלא להגזים בבלימה מאוחרת, הורדה לשלישי שני, הטיה חזקה, שיא הסיבוב, מבט ליציאה מהסיבוב
גז ,שלישי רביעי ....והביתה.
הראש נקי הגעגוע חופר והסתיו כבר פה, ולא ברורה לי העצבות שנחתה עלי.

[השושנים]

ברצלונה 2010 כנס הארלי העולמי, כל חברי הארלי דיווידסון מכל העולם בשדרה המרכזית
מול האנדרטה בכיכר אספנייה, ואותי מטריד רק המשקל של תרמיל הגב מאחורי.

כמה דקות קודם לכן נפלה החלטה חשובה ביחסי עם סופי. אבל בואו נעשה קצת סדר על מנת
שתצלחו להבין קצת מהזיותיי (הטבעיות!) נישבע שלסנגרייה ששתיתי אין קשר לכלום.

טסנו לברצלונה אישתי ואני, פסק זמן לנקות את הראש קצת, בבוקרו של יום יצאנו מהמלון
והתחלנו בשוטטות רגלית ברחובות ברצלונה, נהנים מהאווירה מזג האוויר והחנויות, כשלפתע
צדה את עיני חנות פיאג'ו, (למי שאינו בקי או בדיוק שכח, החברה שמייצרת את הווספות...)

כמובן שנכנסנו להגיד שלום, את עיני צד ארון הדגמים שהכיל את כל דגמי ווספה לדורותיהם.
ודגמי ווספה חדשים, וכל הציוד הנלווה להם.

"אולה" ניגש אילנו בעל הסוכנות, "פורפאוור, סווה אינגלז?" אני.

יס פליז, טוב עזבו נעבור לעברית, לבחור הנחמד יש משפחה בישראל בקיבוץ!
היה כבר כמה פעמים פה, ומתכון להגיע בקיץ, שוב. לא מוכר חלקי חילוף ישנים אבל...

מיד מעביר אותי לסוכן משנה הנמצא...שני רחובות מכיכר אספנייה, הוא המוזיאון הלאומי
והמזרקות, על הר היהודים, למי שמכיר, שלגמרי במקרה פנינו לשם...

מחליפים מספרי טלפון תוך הזמנה שלי אליו לצלצל כשהוא בי-ם, (קשרים בברצלונה עם הדילר
של פיאג'ו, מעולם לא פגעו באיש....) ואני בדרך, התאפקתי נישבע שהתאפקתי ולא הלכתי לחנות
באותו יום, אבל חשבתי על כך, כמה ימים מאוחר יותר, לקחנו טראם (כמו הכרמלית אבל ג-ד-ו-ל)
ונסענו שוב, הארי סקוטר שופ! את החנות מצאנו בקלות לפי כמויות הלמברטות (סליחה יוני) והווספות
שבמקום, הארי בחור חביב שדובר קטלונית בלבד, ומתעקש שלא להבין מילה במה שאני מכנה לאדינו/עברית/אנגלית
או כל שפה אחרת, ולכן עברנו לרישום אני מצביע לו על הדגם והחלק והוא מביא מהמחסן.
ספידומטר מקורי אין להשיג, רק דרך היבואן הרשמי צריך לחזור לפיאג'ו, על ההודי ביקש 90 אירו-נישאר אצלו
בולם אחורי איטלקי (ווספה מקורי) 60 אירו-נלקח, קיבלתי מתנה את הגומייה העגולה.
מה עוד צריך?...מחשבה מהירה בעצם כלום, יש הכל... (עוד נגיע לזה!)

לוקחים כרטיס ביקור מודעים לו שיהיו לו עוד קליינטים מישראל, וחושבים על יוני....(נחזור רגע ליום הראשון בברצלונה)
המדריך שלקח אותנו משדה התעופה מסביר "בברצלונה יש כייסים, כייסי כל העולם מגיעים להשתלמיות בברצלונה,
ולכן, אסור (אסור!) להסתובב עם כלום בכיסיים כל מה שלא שימושי נישאר בכספת במלון"
אז מה יש לי לעשות בברצלונה עם פלאפון? (סליחה יוני).

מכניסים את כל הטובין לתרמיל הגב (כבד החרא הזה) ויוצאים להמשיך לטייל, ולא סיימנו כאן,
כמה ימים אח"כ בחנות אחרת, קורצת לי מראה מוכרת מהחלון, כניסה פנימה מלמדת שיש מראה מקורית לווספה
כולל הזרוע באיכות מצוינת, והמחיר...14 אירו. נלקח והושם בתיק שעולה למטוס!

יום שני ואחרון, חוזרים לחנות בהם ראינו אשתי ואני שני קסדות 3/4 מצופות עור במחיר 63 אירו "רק להתרשם שוב"
בעוד אני מודד את הקסדה מצליחה המוכרת להסביר לנו שמדובר בעצם במבצע שנים במחיר אחד...
נלקחו אחת שחורה בשבילי ואחת בצבע וורוד עתיק (וורוד גברי!?) לאשתי, והושמו במזוודה הקשיחה עטופות בכל
הבגדים להגנה.

ומה עם כנס הארלי העולמי אתם שואלים, משם יצאתי עם ג'אקט עור עם דפס נשר וכיתוב "חי בשביל לרכב רוכב בשביל לחיות"
ובאנגלית זה נישמע וניראה הרבה יותר טוב!

הגענו לארץ הכל הגיע בשלום, בדיקה מעמיקה בספר היינס לווספה מבהירה מידית שלבולם יש שתי קצוות,
בטח תגידו "נכון, רואים מיד גם בלי "היינס" גאון שלנו...." אהה, אבל חשבתם על זה שצריך שני גומיות
אחת לכל קצה...?

אז בדיקה מעמיקה בארגז ההפתעות שלי, בו מחכים לי כל החלקים שהזמנתי בעבר מגרמניה, לצורך שיפוץ מקיף
מגלה לי גומייה חדשה מוכנה ומוזמנה להתחבר לבולם, (אמרתי לכם שלא חסר לי כלום,) טוב אולי רק בורג...

וההחלטה ביחסים ביני לבין סופי?
בינתיים ממשיכים עד שיהיה לי יותר כסף לפרויקט אחר, אבל אל תספרו לה היא לא ידעה אף פעם שהיא מועמדת להחלפה

[השושנים]

[השושנים]

שלושים ומשהו שנה אני רוכב על דו"ג, וכיוון שחוק ההתיישנות פועל לטובתי הפעם,
אז אפשר להגיד שמגיל 14 אני מסתובב על הכבישים, עם בן לוויה כזה או אחר
רובם גרוטאות ממורטות שהצלתי במצבי צבירה שונים, וחלקם המילה הכמעט אחרונה
בשפה היפנית חדים ומושחזים, כמו לוחמי נינג'ה מאומנים.

תמיד רכבתי מתוך כבוד והקשבה לכלי, עם המון רספקט ופחד יצוק מהתנועה, התשתית ומהכלי עצמו.
ולמדתי שמי שבוחר להתעלם מהשילוש הקדוש הזה מוצא עצמו מהר מאד במקומות לא צפויים
והרבה פעמים כואבים במיוחד...

משנה לשנה קרבות ההישרדות בכבישים הפכו קשיים ומרים, ופחות זמן רכיבה הוקדש
להנאה ויותר זמן מוקדש לרכיבה דרוכה ומתוחה.

כבר למדתי להיזהר מרכבים מסוימים בשעה שסופי ואני בתנועה,
במיוחד מכאלה בהם החלונות הושחרו או האגזוז גדל לממדי RPG בידי ילד בן 16 ממערג' עיון,
מרכבים שמשתפים אותך במיטב המוסיקה המזרחית דרך החלון הפתוח,
מרכבים עם ספויילרים שנגנבו מרפא"ל, גלגלים מוגזמים, ומגזרים מסוימים.

כמעט שכחתי, אוטובוסים, מוניות, משאיות, שליחים, ג'יפים, נהגים חדשים,
אזרחים וותיקים, רכבי עירייה (יעני אוטו זבל) רכבי לימוד נהיגה.
רכבים עם שלט "נהג שודים/תינוק באוטו (אותו הדבר רק שבראשון התינוק גם נוהג).

בקיצור כולם חשודים עד שהוכח אחרת!

היום, רכיבה מתונה בשעות הבוקר, מנסה לתפוס עוד כמה דקות של אויר בוקר קריר לפני מכת החום,
רכב שמנסה לגנוב עוד כמה מטר בפקק לרמזור על חשבון הנת"צ מבחין לפתע בניידת משטרה
וחותך מטר לפני הגלגל של סופי וסוגר לה כל צ'אנס הזוי לחלל פנוי להידחק או לעצור,
הגלגל האחורי צועק חמס ומעיר מנמנום הבוקר את כל הסביבה הקרובה והרחוקה, והמטומטם
במקום לעצור או לברוח קצת הצידה מתעקש להמשיך בשלו, למזלי הנהג הנבון ברכב לפניו מבחין במצוקה
ופותח לי מקום להתחמק, שלושים שנות ניסיון, המון מזל ונהג פיקח אחד מצילים אותנו מתאונה.

האינסטינקט הראשון שעובר אצלי בגוף זה לחפש את הקרש הכי עבה בסביבה,
ולגשת לנהג וליישר איתו את ההדורים, אבל מתוך היכרות (אינטימית) עם האופי המסריח שלי
אני מעדיף לשלוח לו מבט זועם לקרוא לילד שבי חזרה פנימה ולהעלם מהמקום,
לפני שאני הופך לו את האוטו בחינם לקביריולט כשהוא בפנים....

רכבתי משם, ושום דבר כבר לא היה אותו דבר, פחות ופחות אני נהנה מהרכיבות, ויותר ויותר חושש
הסטטיסטיקה כבר מזמן לרעתי, צדקה אני נותן באופן קבוע, אולי זה יעזור.

את סוף המסלול כבר עברתי בגעגוע לכבישים של פעם, לנהגים של אז ולתנועה הזורמת, עד שהכביש
המחורץ ושפכי פסולת הבנייה של הרכבת הקלה העירו אותי שוב...

סעו בזהירות

[השושנים]

היום ניגשתי לנסיכה, היא התבוננה בי במבט מושפל מאשים ולא אמרה מילה.
הוספתי דלק ותערובת למיכל, ליטפתי את גופה העגלגל, נחמתי אותה.
משיכה בצ'וק ליטף קליל של המצערת ובעטתי בקיק, תוק תוק תוק תוק תוק....

אחרי כמעט שנה ללא תזוזה הניעה הנסיכה האהובה שלי במכה ראשונה
עשן כחלחל נפלט מאגזוזה והיא מתבוננת בי בשאלה, קלאץ ראשון גז לכיוון
תחנת הדלק, סופי האהובה שיכורה על גלגלים מתנדנדת לכאן ולכאן, האוויר שברח
מחוסר מעש מגלגליה גורם לה לחוסר יציבות אך מעבר לכך היא מתנהגת כאלופה!

ניפחתי אוויר וחזרנו הביתה כמה קשה לי להתרגל שוב לתנוחה הישיבה לאחר
שנה על המפלץ הכבד, סופי קלילה נהדרת אחוזת תזזית, כמעט ונשבעתי לה אמונים.
רק זכר מנהל הבנק גרם לי לשתוק ולהרגיש אשם...סופי המסכנה, אין עוד ווספה כמוך!

[השושנים]

סופי איננה, במקום בו הכל התחיל בדואר, הועברה רשמית סופי לידיים זרות.
הנסיעה האחרונה הייתה עצובה, סופי נמרצת כתמיד נהנית מהרכיבה טסה שטה
לה, המנוע מפקפק בצורה סדירה מהדהימה, הנסיעה חלקה, וההבדל בין המפלץ
לנסיכה מתחדד יותר מתמיד, כמה מהר שוכחים, שוכחים תנוחת רכיבה כעת גם בולט
חוסר היציבות ומחסור הכוח מול המפלץ הכבד, שוב אנו צולחים פקקים צרים עם אפס מקדמי
זהירות, עוד רגע וזהו, נהנה מכל רגע אחרון מבקש לזכור רק את הטוב וזהו, סופי עברה
למשכנה החדש.

הכסף בוער לי בכיס, מיהרתי לבנק להפקיד אותו, עצם נוכחותו אצלי לא נעימה לי, ההרגשה
מחורבנת, סופי היא יותר מכסף...לא יעזור.

הרכיבו אותי הביתה על גבי פלסטיק 125 סמ"ק, כבר שנים לא ניגנתי כינור שני ברכיבה,
הפלסטיק המזרחי הזה לא יבין בחיים מהותה של נשמה איטלקית, אין ולא יהיה לו פרומיל
מהאופי הקסם והנוכחות של הנסיכה שלי. הוא גם לא ישרוד כמוה!

בבית החנייה של סופי מיותמת, כמו שן חסרה בפה מחייך, נשארנו רק אני המפלץ.
להתראות סופי שלי, היית לי ידידת אמת, ניפגש בחלומות

[השושנים]

ריק, ריק בלב, ריק בנשמה וריק המקום של סופי.

כמה נכון היה להעביר אותה הלאה, ואני מגרד כל הזמן בסיבות האלה
על מנת להירגע, אבל זה לא עוזר.

אני משכנע את עצמי שבקרוב אמצא משהו נוסף, וזה עדיין לא זה.
חברים טובים הציעו לי תחליפים, אבל תחליף הוא רק תחליף.

אומרים שאהבה ישנה תוחלף רק באהבה חדשה...אז אומרים.

החוסר שקט הזה, כבר מוכר לי, הרעב המתחדש, החיפושים.
מצד אחד, זה מרגיע קצת, מהצד השני מאד מדאיג...

אולי נפתח שירשור נוסף?

בינתיים זהו זמן האבל בממלכה, עדיין מבכים את האבדן הכפול.
אבל באיזה מקום כבר ממתין לו יורש העצר החדש למלוכה, ומנקה
את קורי העכביש.