FullgaZ אופנועים, קטנועים וכל מה שגז
הפציעה החמורה ביותר שחוויתי, עד שקניתי את האופנוע הראשון שלי, היתה נקע. משהו פשוט – נחיתה לא טובה מקפיצה במשחק כדורסל. היו גם כמה שריטות וחבלות מאופניים או מקטטה כזו או אחרת, אבל אף פעם לא משהו חמור. לא משהו שהצריך טיפול מיוחד.
הייתה גם כווייה אחת שנתן לי מוטוגוצי אי-שם בשלהי שנות השמונים. בדרך לקאנטרי קלאב בהרצליה, ראיתי את הלאריו האדום חונה. התקרבתי אליו כשאני בבגד ים בלבד. עשיתי מה שילדים עושים – ניסיתי להגביה ולהביט בספידומטר. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי שריפה אדירה. המוטוגוצי ההוא גרם לפציעה הדו-גלגלית הראשונה שלי.
42
השנייה קרתה ב-1993 כשקניתי את אופנוע 50 הסמ"ק הראשון שלי. וואלה התרגשתי. קניתי מעיל עור וכפפות. הזמנתי, דרך שוברים שהופיעו ב-CYCLE WORLD את שני הכרכים של TWIST OF THE WRIST. לכשהגיעו שיננתי אותם ימים כלילות. רק להיות מוכן. ואז הגיע הרישיון. בחדר התנוססה תמונה של וויין רייני בווילי, ואני ידעתי שזה אחד הדברים הראשונים שאני הולך לעשות. אבל, שוד ושבר – לא הצלחתי.
היו כמה רגעים בהם הצלחתי לגרום לגלגל הקדמי לנתק מגע מהרצפה לשבריר שנייה, אבל ווילי אמיתי אין. הייתי משוכנע שזה האופנוע, שפשוט אין לו כוח שמתאים למשחקים מעין אלו. ואז, באחת מנסיעותיי, נעמד לידי אופנוע זהה לשלי. שנינו נערכו לקראת האור הירוק, ולהפתעתי הרבה את המטרים הראשונים עשה האופנוע שלידי על גלגל אחד. ברמזור הבא כבר שאלתי ומיד קיבלתי הנחיה פשוטה: לקחת את התחת אחורה, להכניס קלאץ', גז עד הסוף, לשחרר קלאץ' ולמשוך את הכידון בחוזקה. קוף שומע – קוף עושה.
אני צריך לספר לך עכשיו משהו. שקלתי אז בערך 130 ק"ג. בוא נחבר את הנתונים האלו ביחד. 130 ק"ג + "לקחת את התחת אחורה" + "משוך את הכידון בחוזקה" = הווילי הכי קצר בהיסטוריה. הפכתי את האופנוע 180 מעלות. בשנייה. עפתי על הגב. האופנוע לא חיכה הרבה והשלים את הגלגול איתי ועליי, מרסק בדרכו את קרסול ימין שלי בשלוש נקודות. את 11 החודשים הבאים ביליתי על כיסא גלגלים, כשאת קרסול ימין שלי מפארים 42 תפרים חדשים שסוגרים על לוחות מתכת ומיטב הברגים והמסמרים שהיו לאורטופד ב'מאיר' להציע. לחיוב אני יכול לציין שאני עושה יופי של ווילי'ז על כיסא גלגלים בזכות התקופה ההיא.
6+
עברו כמה שנים ואחרי כמה אופנועי כביש החלטתי לעבור לשטח. לשפר את היכולת. לק.ט.מ 400 לא הייתה שום בעיה לעשות ווילי'ז. מראשון ועד רביעי במהירויות תלת-ספרתיות. תפסתי את הקטע ולא הפסקתי. ואז הגיעה פיאט אונו. ואז הפסקתי במכה אחת. אצבעות שבורות ביד ימין ושורש כף יד שמאל. עוד 6 תפרים לספירה. ווילי'ז מזוינים.
3+
אמצע שנות האלפיים. אחרי כמה אופנועי ליטר ברזומה, קרבות רחוב ומרוצי קטנועים התחלתי להתחרות באליפות הסופרמוטו. רכבתי על ק.ט.מ ישן שמשקלו וסרבולו היו שניים בגודלם רק ללב האדיר שלו. אהבתי בכל מאודי את האופנוע הנוראי הזה. עד היום אני לא יודע איזו בעיית סלילים זדונית גרמה לו להיכבות ולפצוח בשביתת הנעה אוסטרית. יום אחד החליטו מתחרי הסופרמוטו להשתתף במרוץ אנדורו בפלמחים. הרכבתי את גלגלי השטח והגעתי לשטח הכינוס. הק.ט.מ 620 הישן הבין שהוא עומד מול כלים חזקים, קלים ומקצועיים ממנו, ועשה רושם שהוא באמת התאמץ. הזינוק הלך בסדר, ואחר כמה רגעים אני מוצא את עצמי עוקף אנשים. זה נראה כאילו כולם נוסעים לאחור. התחת מרחף מעל המושב האחורי, הגז פתוח לרווחה ואני עף. מביט לצדדים ולא מבין איך אדם שמן, בלי כושר, על אופנוע מיושן ולא מתאים, עוקד ככה רוכבי אנדורו מקצועיים. אחרי כמה שניות אני מביט לפנים וחושך מכסה את עיניי. לא עקיפות ולא שמן זית. כולם פשוט האטו לקראת דרופ של כמה מטרים שחיכה בהמשך. דרופ שהתקרב אליי במהירות גבוהה.
אני זוכר שנחתתי כמו בספר 'מדריך האוריגאמי למתקדמים' – הפנים פוגשות את הקרקע ראשונות, הירכיים נתקעות באופנוע. זה מצידו לוקח אותן לטיול שבסופו מפגש בין עקביי לראשי. אין אוויר. מתרכז שניות ארוכות בלמלא את הריאות. המוח נותן הוראות אבל הגוף לא מגיב. לא מצליח לנשום. אחרי כמה שניות האוויר חוזר ובקרת הנזקים מגלה אף שבור וחבלות קשות ברגליים. עוד שלושה תפרים לרשימה. ודווקא הייתי ממוגן.
51
אז מי שקורא את הטור הזה אומר לעצמו בטח עכשיו – מסכן, 51 תפרים ועדיין לא הפנים את עניין המיגון? הפנמתי, הפנמתי. מיגון חשוב, כן. אבל לא פחות חשוב הוא אביזר הבטיחות מספר אחד. זה שנמצא בתוך הגולגולת (של רובנו). אני רוכב כבר 22 שנה, מתוכן כותב על אופנועים (ומכוניות) לפרנסתי למעלה מעשור. בין רכיבות על אקזוטיקה איטלקית על מסלול אירופאי לבין התניידות עם קטנוע בתוך העיר פיתחתי לעצמי את ההרגלים שלי, את המשנה שלי. והיא אומרת באופן ברור – איש הישר בעיניו יעשה. כי הזדמן לי לרסק אופנועים חזקים בנפילות אלימות, כשהם החזירו את נשמתם לבורא ואני איבקתי את כתפיי וספרתי כמה שריטות על המרפק. מנגד איבדתי חברים ממוגנים על נפילות שטות. אחרי כל הזמן הזה הבנתי שיש רק חוק אחד – תפעיל את הראש.
דוגמה אישית? אני מקווה מאוד שאף אחד לא לוקח ממני דוגמה אישית. יותר מזה – אני מפציר בכם לא לקחת דוגמה אישית ממני. אלא אם צלקות, צליעות ומחיקות ערך לאופנועים, נשמעים לכם כמו מתכון לחיים מאושרים.
אז כן, אני רוב הזמן רוכב בלי מיגון. וכן, אני אחד משלושת הבעלים של WheelZ והעורך המשותף של WheelZ. וכן, התרבות הדו-גלגלית חשובה לי. ולא, אני לא חושב שבשביל לרכוב על אופנוע אתה חייב להיות ממוגן, להתעטף בווסט צהוב זוהר ולקבע מגני ברכיים.
יש פעמים שאני משוכנע שאופנוענות היא ההפך הגמור מזה.
טוב שהחלטת להתנסח בצורה יותר רצינית ולעניין במקום להתגונן בעקיצות.
מבין את הפילוסופיה שלך ועדיין לא מסכים אתך לחלוטין.
אני רוכב 19 שנה והדבר היחיד ששברתי היה מיגונים,ברזלים ופיירינגים.
לא מחשיב שיפשופים בברכיים ומרפקים.
כשאתה עף מהאופנוע ב-120, שום נסיון ותמרוני נינג'ה לא יצילו אותך, הכביש זה כביש, אתה לא יודע מתי תיפול, אתה לא יודע על מה תיפול, יש גדר הפרדה? אין?
תרכב איך שבא לך ותהנה, אבל כל עוד אתה ספק תוכן יש עליך אחריות לחנך גם מתחילים שלא קוראים עד הסוף. ככה מבססים תרבות רכיבה.
זה שבכבישים שלנו כל אחד נוהג איך שבא לו ובסבבה שלו, זאת בדיוק הבעיה.
חוסר כבוד, טכניקה גרועה משולבת באגו, חוצפה…לא בא לי לפתוח את זה.
לא יהרוג אותך ללבוש מיגון למבחני דרכים ולו רק למראית העין של מגזין מקצועי.
אחד הגרועים.
זה אני, תראו ואלה הצלקות שלי. אריאל, דאבל-או-גבר, עדיין רוכב בלי מיגון.
הורדת את זה מהחזה? אפשר להמשיך?
לא יוצאים נגדך כי אתה בוחר לרכב לא ממוגן בחיים הפרטיים שלך. לא מעניין אף אחד מה אתה עושה בבית.
זה לא בלוג פרטי ואתם אמורים להיות ממשיכי דרך של משהו גדול. יש כאן רוכבים צעירים שמחפשים מודל לחיקוי ומסתכלים עליך. קוף רואה קוף עושה אמרת? ויש אותנו, שמחפשים את הרוח שאבדה לנו עוד בשלהי כהונתו של טל שביט, משהו שפול גז השכילו לטפח ולהתבסס סביבו ושאתם בגסות שלכם דורסים. קוראים לזה מקצוענות.
כתבת דאחקה עם סרטון על איך להכנס בדריפט לפנייה בלי מיגון?
כמה ילדים מנסים את זה הבוקר בכיכר ליד הבית?
עונה לביקורת נגדך על החוסר מיגון ב"ווילי זה כיף" ו"מה אתם כותבים פה, צאו לרכב". וואללה יופי.
להזכיר לך שרק לפני שנה התפוצץ רוכב צעיר ומיומן תוך כדי ווילי לא ממוגן בגלל התרבות רכיבה שהוא הכיר, של ערסים עם טי-שירטס על אופנועי ספורט?
גם אני הייתי פעם אידיוט בן 16 עם 50 סמ"ק ושברתי וריסקתי. ומאז עברו 15 שנה, גדלתי והיה לי המזל לפגוש קולות שפויים של העולם הזה ולהתעצב על פיהם. בין השאר היה את פול גז שהיה עבורי ועבור רבים הפלטפורמה המרכזית ללמידה והסתיר בכל פינה בו את הלך הרוח של 'הדברים ידועים, הרשות נתונה, עכשיו בוא תלמד איך עושים את זה כמו שצריך' – וזה כל העניין.
ותשמע, לא כותב לך את זה איזה רוכב ורסיס שמרן. אני ג'אנקי של אדרנלין כמוך, רוכב על ליטר ספורטיבי, עם אהבה קשה לוויליז ודריפטים. אני לא מציע לעקר את התוכן אלא לעטוף אותו בעטיפה אחרת. קצת יותר מודעת אם אפשר. עם קצת יותר אחריות כלפי הקהילה שאתה כותב לה.
על הדרך אפשר להסכים או לא להסכים,
אבל רבאק כמו שקלעו בול בתגובה מעליי- לא יהרוג אותך ללבוש מיגון למבחני דרכים ולו רק למראית העין של מגזין מקצועי.
יפה כתבת.
היי אריאל,
כקורא ותיק של המגזין שלכם שמחתי לראות שעשית צעד קטן לפנים והתייחסת ברצינות לתגובות.
וכן גם אני ועוד חלק לא קטן מעמיתי הרוכבים נאלצים להודות ובצער!!! שאם ככה יראה המגזין הגדול היחידי שייש אז כנראה שגם אותו לא נקרא.
ושוב… אני באמת מבין ומתחבר לחלק של החופש באופנוענות שכולל תחושה משוחררת לחלוטין וגם מהמיגון ולוקה בעצמי לא מעט בעניין….אבל וזה אבל גדול , כמו שאמרו קודמי …אתם כמגזין מוביל משפיעים ומהווים דוגמא להמון רוכבים חדשים שרואים בכם מודל לחיקוי וככאלה ,לדעת לא מעט אנשים (ואני וחברי איתם) חלות עליכם מגבלות ערכיות שלא קיימות כאשר אתם רוכבים לכם להנאתכם בזמנכם החופשי.
קח לך כמה רגעים לחשוב על העניין.. אין פה התרסה אלא רק רצון… שלנו להנות ממגזין שראוי לקרוא אותו ושלכם להגיע לכמה שיותר רוכבים ולהשפיע.
בתקווה לשיתוף פעולה שייטיב עם כל הצדדים.
נורא מתגעגע לפול-גז! עם כל הכבוד לחבר'ה ולמפעלם החדש, התוכן רדוד, סתמי, מתאמץ ומאולץ. חבל.
בקשר לכתבה, גרועה ולא מעניינת.
אני דווקא חושב שאני מבין את הראש.
זה רק עניין של "איפה אתה ברף הקיצוניות של 'הפעלת הראש'" כדברי אריאל.
הרי המתמגנים (ואני ביניהם איפשהו על הרף) משוכנעים שהתמגנות היא בדיוק חלק מ"הפעלת הראש".
הדוגמאות כאן נחמדות והכתיבה מעולה, מהצד שכנגד אפשר להביא באותה הנחמדות דוגמאות הפוכות.
מנסיוני האישי, מיגון זה אחלה כשאתה עושה תאונה. בכל שאר הזמן הוא מציק ומרגיז.
אריאל,
קח אוויר וקרא שוב בנחת את התגובות שניכר שכל אחת נכתבה מהלב וממקום של איכפתיות וביקורת בונה.
כאחד מהבעלים והעורכים של האתר וגם אם לא ביקשת זאת – רובץ עליך עול האחריות והחובה, להבדיל מרשות, לעשות הכל כולל הכל על מנת למנוע ולו מקורא אחד להסתכן סיכון מיותר וללמד ולחנך לבטיחות וזהירות, שבשום פנים לא אמורים להיות הנגטיב של פאן והנאה.
ולא לשכוח – את כאבם של ההולכים נושאים אלא שנותרים מאחור..
אכן,
מצער לראות כזו כתבה ועוד בתחילת הדרך. אם ניסיתם להבריח את כל ה"מתמגנים" השם ישמור וכל אלו עם השכל הישר ולהשאיר רק את ה"ילדים" ושלוחי הרסן, אז הצלחתם. בראבו!!!
חבל,
במת חבל..
זהו אני מוריד את המיגון!
מישהו רוצה לקנות מעיל עור של דוקאטי?
סתםםם(:
כתבה נחמדה ומעניינת. לדעתי אין בעיה עם הכתבה – זה טסטמוני (תיעוד אישי) ומה שזה מראה זה איך הדברים היו כאן לפני 20 שנה. כך היה נהוג וכך התחנכו. לא היו אינטרנט וצדקנות ואף אחד לא היה מוציא את הסכומים שמוציאים היום על ציוד… רצית אופנוע? חסכת כסף וקנית את האופנוע הכי טוב שאתה יכול. בכל הכסף. לא היית משאיר אלפי שקלים לחליפת עור מעוצבת של דיינס. לזה רק לרוסי יש כסף. בכל מקרה מה שמטריד אותי זה: איך בשנת 2015 במדינה מתקדמת יחסית אין שום מסלול מקצועי לאופנועים? יש בתי ספר לרכיבה, והם מלמדים לרכב בחניונים כי אין מסלול. לדעתי אם היה מסלול הוא היה עסוק נונסטופ בין רוכבים פרטיים לבין הדרכות מאורגנות. זה תחום עם המון כסף, מישהו יעמיד שם 5 אופנועים להשכרה, אחר יתן שרותי מכונאות, זה יביא כסף ומקומות עבודה בתחום שכל מי שקורא פה הכי אוהב. היום כל מי שיש לו כסף טס לכמה ימי אימון במסלול בחו"ל וחוזר 9 רמות ברכיבה מעל הרוכב שלידו בכביש. למה אין בארץ אפשרות ללמוד בכזאת רמה ולהוסיף לבטחון ולרמה של כל רוכב???
אחת הכתבות הרדודות שקראתי בעולם הדו גלגלי בכלל.
אם זה הכיוון אליו האתר הולך אני לא רואה את עצמי מבקר בו בתדירות גבוהה.
היכן להתחיל?
אבא גאה ("נשוי ואב טרי") שלא לוקח אחריות מינימאלית על עתיד משפחתו ורוכב כמו טי-ערס ממוצע ללא מיגון נאות.
ככותב מעל אתר שאני רוצה להאמין שמכבד את עצמו יש לו גם אחריות כלפי הקוראים כמוביל דיעה ודוגמא.
לבסוף, הוא מנפנף ב "וכן, אני אחד משלושת הבעלים של WheelZ והעורך המשותף של WheelZ." כמו גורילה שמתופפת על החזה שלה.
אז אני לא מסכים וחושב שזו לא התרבות אותה הייתי רוצה לראות פה, זו בדיוק ההתנהלות חסרת האחריות שמגישה חומר לידי כל מי שמנסה לפגוע בענף הדו גלגלי.
מוטב לו לאתר שישב ויחשוב פניו לאן ומי קהל היעד שלו.
אני מבקש חזרה את חמש הדקות מהחיים שלי שנגזלו כאן.
איפה הימים של פול גז איפה.. המצב פה מתדרדר מיום ליום.. כתבות שטחיות צילומים בינוניים ותרבות נהיגה של מדינות עולם שלישי.. אני מאד מקווה שרק בגלל שאתה הבעלים זה עבר עריכה.. בתור רוכב של 30 שנה שראה לא מעט האתר פה מפספס בגדול את מטרתו.. אפילו בתור בלוג זה נראה גרוע..