פעם אהבו אופנועים לווויתנים, גדולים וסופר נוחים, שיכולים לקחת זוג עד לקצה העולם; גם לטריומף היה כזה.
פעם היו יותר אופנועי תיור גדולים. לאלו יש תדמית של אופנועי זקנים. אופנועים שאותם קונים רוכבים מבוגרים, זוגות שהילדים כבר מזמן יצאו מהבית, שמחפשים את הכלי שייקח אותם אל ההרפתקה הרחוקה, את הפינוקים, בטח את הנוחות, ואולי גם קצת את הפוזה. שלא מתעניינת בהכרח בהספק מנוע או ביצועים דינמיים כמו בכלים ספורטיביים יותר אלא ביוקרה. וחשובה כמובן כמות התוספות מהקטלוג, וסטיקר המחיר הסופי של הכל.

תמיד היה לגרמנים את הדבר הזה שמציק בעין לבריטים, לקראת המילניום זה היה ה־R110RT המאוד מוצלח של ב.מ.וו, שהוביל לאורך שנים רבות (מ־1976, במשך כמעט שני עשורים) את קטגוריית הלוווייתנים, ואת אלו שרצו את היכולות ואת התדמית של אופנוע התיור (וקצת ספורט) המוצלח ביותר. אז גם בטריומף רצו, ואחרי שהתבשלו על זה מספיק שנים וראו מהצד איך הגרמנים עושים חיל, הציגו בשנת 1991 את הטרופי 1200, שהיה הבכיר במשפחת הטרופי (Trophy).
ארבעה צילינדרים גדולים מקוררי נוזל הסתכמו לכדי 1,180 סמ"ק (הב.מ.וו היה רק עם 980 סמ"ק), 108 כוחות סוס ב־9,000 סל"ד, מומנט (וזה תכלס הנתון היותר חשוב כאן) של 10.6 קג"מ ב־5,000 סל"ד נמוכים, וכל זה על 235 ק"ג, עוד לפני שמילאו 25 ליטרים של דלק ו־25 טון של ציוד. אלו שהיו צריכים לסחוב את כל זה התחילו עם שלדת פלדה, המשיכו עם מזלג רגיל בקוטר 43 מ"מ עם כיוונים, עם בולם בעל כיוונון עומס קפיץ, וצמד חישוקי 17″ עם צמיגים במידות 120/70 מלפנים ו־170/60 מאחור. מי שהיה צריך לעצור את כל זה יוצג על־ידי צמד דיסקים גיבורים בקוטר 310 מ"מ מלפנים עם קליפרים בעלי 4 בוכנות, ועוד אחד יחיד בקוטר 255 מ"מ מאחור. גובה המושב הגיע ל־790 מ"מ, ובסיס הגלגלים עמד על 1,490 מ"מ ארוכים.
הקפיצים כוילו על הצד הקשיח, יותר מהצפוי, אבל זה נועד בשביל לא לקרוס תחת עומס המשקל וגם להעניק יכולות ספורטיביות מסוימות, שהיו חסרות אצל היריבים מגרמניה או יפן. בשנת 1995 הוצג דור חדש שהגיע לטפל ברמת הגימור הנמוכה שאפיינה את טריומף באותן השנים, עם מנוע משודרג, פלסטיקה אחרת, תאורה טובה יותר ומזוודות צד קשיחות כסטנדרט.
הוא לא זכה להצלחה כמו יריביו כמו שהוא זכה להערכה על יכולותיו. בשנת 2001 הוא סיים את תפקידו, עד לשנת 2012 עת הוצג מחדש עם מנוע טריפל גדול בנפח של 1,215 סמ"ק. אבל זה לפעם אחרת.