פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

זה קורה לי די הרבה לאחרונה, אני יוצא מהבית טרוד בענייני הראש עוסק באלף ואחד דברים, מגיע עד לסופי מתחיל הטקס קיפול הכיסויים, פתיחת השרשראות וההכנות לנסיעה. תכנון קפדני של הדרך האופטימאלית למטלות ותחילת נסיעה, הראש כבר זורם בקצב אחר האוזניים קשובות לרעש המנוע, (הרבה אפשר ללמוד ממנו), ורעשים נוספים, ה"מוסיקה" הזו שנעשתה כבר חלק מאתנו מלווה אותנו בכל נסיעה ודומה שמגוון הצלילים והרעשים הופך לשיר אחד, מוכר וידוע, שכל זיוף בטון, במנגינה או באחד מהצלילים, נישמע כמו חזרה גנרלית גרועה במיוחד של בחינת הקבלה לכוכב נולד. ומרמזת על נפילה או סילוק מהמעמד, העיסוק הזה מרכז את כל תשומת לבי כשבהכרה של רגע אני נזכר, שאני לא יודע לאן מועדות פני, בתוך ים המטלות פשוט שכחתי מה קודם למה, מאין אני בא ולאן אני הולך...עוד רגע של בלבול ומחשבה סדר מחודש בראש והכל מתבהר שוב, אני ממהר לסיים את המטלות בכדי להיות פנוי לדבר האמתי ואז כאשר בדקתי שוב ושוב שבאמת לא נישאר לי כלום לעשות, אני פנוי כולי לרכיבה לשקט להכרה שעכשיו כבר שום דבר לא באמת עוצר אותי, ולאן שאסובב את הכידון תיקח אותי הרוח...מכור לצלילים ולריחות, למראות ולתחושות, ומרגיש ולו לרגע כבעל בית על הזמן והמקום.