אבק דרכים סיפורו של BMW G/S Dakar -2000

[השושנים]

הרכיבה על הבימרון פותחת לי ערוצים רדומים שהזנחתי במשך שנים, רכבתי/נסעתי על המון גרוטאות לאורך השנים לא מתוך אידאולוגיה אלה מתוך תפרנות.
זה היה בעצם או לרכוב על נבלה או לא לרכוב בכלל, לאט לאט פתחתי טעם שיפרתי מיומנויות ועליתי בכל פעם מדרגה.

הכלים היחידיים שרכבתי/נסעתי עליהם מתוך בחירה היו סופי הווספה והחיפושית השמנמנה שלהם היו סיפורים משלהם ושניהם נמכרו לטובה אופנוע משופר
BMW R100RS מודל 1977 ששיפצתי באהבה תוך כדי תנועה.

אהבת הרכיבה למרחקים בזוג גברה על אהבה לשיפוץ ובמשך השנים מצאתי את עצמי יותר ויותר רוכב ופחות משפץ עד לקניית כלי חדש לחלוטין מהחברה,
משם כבר אי אפשר לחזור אחורה, הרכיבה על כלי חדש מגיעה עם איכויות שאי אפשר להתכחש להם ולעיתים קרובות גם להתמכר אליהם.

הכוס של הרכיבה ללא דאגות התמלאה, אין הישג יוצא דופן במיוחד בארץ ברכיבה על כלי חדש, גם אלה שיוצאים למסעות חובקי עולם על כלים חדשים שנבנו
במיוחד למטרה זו מאבדים במידה כזו או אחרת את תחושת ההרפתקה ומתמכרים להישג של התנועה המרחקים והדרך ופחות על ניצחון האופנוע עצמו.

סוג אחר של הרפתקנים מוטוריים הם אלה שרוכבים דווקא על האנדר דוג על הכלים היותר משונים ופחות מותאמים מטרה שם תחושת ההישג היא לא רק
מעצם כיבוש המרחקים אלה מעצם שרידות האופנוע או "הצלחתי לעשת את זה גם עם...".

יש משהו בלהגיע לרמת הגולן עם כלי אספנות לחגוג עם כולם ולחזור הביתה ללא רגשי נחיתות, תחושת הישג לא רק לרוכב אלה גם לכלי, סוג אחר של...

לאן זה לוקח אותי אני לא יודע, אני לא אחליף את הורסיס בבימרון אני אשתעשע איתו עד תום תקפת הביטוח ואז גם אגבש החלטה לאן הלאה, מה שכן
אני יכול להגיד שחדוות השיפוץ והרגשת ההישג מיום הרכיבה הקודם החזירו אותי שוב למקום הזה שאני אוהב במיוחד ודי שכחתי ממנו לאחרונה.

ולזה אין מחיר.