מאוסטריה למונגוליה על סאן-יאנג 125 סמ"ק

כתב וצילם: אלדד מטמון

זה מתחיל מרעיון, הצצה בגלובוס, חלומות על חציית יבשות, תרבויות ושפות. לאט לאט הרעיון מתגבש בדמיון ומקבל צורה, עד לתכנית ממשית להגשמתו.

יש כל כך הרבה מקומות לטייל בהם, במיוחד אחרי צבא: דרום אמריקה, הודו, דרום-מזרח אסיה, אפריקה, ובעוד שמקומות אלו מדהימים בנופים ובתרבות שלהם, פחות רציתי לעלות למטוס ולאחר כמה שעות להגיע לקצה הגלובוס. רציתי לראות ולהרגיש את השינוי בקרקע. להרגיש את השינוי התרבותי, את השפה המשתנה, ולראות את הנופים מתחלפים לי מול העיניים. המקום הרחוק ביותר שראיתי על מפה היה מונגוליה, ומשם הרעיון התחיל להתגלגל. למה לא לנסוע למונגוליה? לעבור דרך כל המדינות ולחצות מאירופה לאסיה – נשמע כמו רעיון שיתאים לי לטיול.

גרתי בווינה כשנתיים לפני שהחלטתי לצאת לטיול. אני בן 24, והעבודה הייתה בעיקר כדי לממן את הלימודים. משארית הכסף שהרווחתי החלטתי שאני רוצה לטייל. ישבתי בבית והתחלתי לתכנן. שרטטתי מסלול בגוגל מפות ובאופן שרירותי בחרתי מדינות שבהן אעבור בדרך למונגוליה. היו לי שלוש אפשרויות. הראשונה דרך פולין ובלרוס ישר לרוסיה, ומשם כל הדרך למונגוליה. השנייה היא דרך אוקראינה, ואז רוסיה לקזחסטן, ואז שוב רוסיה ומונגוליה (אי אפשר להיכנס לסין עם אופנוע). אפשרות שלישית ואחרונה היא דרך טורקיה, גיאורגיה, ואז להיכנס למדינות הסטן. בסוף נבחר המסלול השלישי והיותר מאתגר דרך טורקיה, גם כי אוקראינה ורוסיה היו ביחסים בעיתיים באזורי הגבול וגם כי רציתי לחזור לגיאורגיה שוב. ככל שהימים עברו ככה המסלול עבר סלקציה יותר רצינית, נקודות ציון כמו הרי הקרפטים ברומניה נבחרו, משם לכיוון הים השחור. להגיע לאיסטנבול ולחצות את טורקיה עד לגיאורגיה. אצטרך להתחיל בבקשות לוויזות לאוזבקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן. לאט לאט התכנית החלה להתגבש ולקבל צורה. נשארה השאלה החשובה – באיזו צורה להגיע לשם?

כמובן שהכלי היחידי שעלה לי לראש זה אופנוע. אני רוכב על אופנועים – אמנם לא הרבה שנים ונכון שאני לא הכי מנוסה – אבל את השריטה הזאת אפשר להבין רק אחרי סיבוב של המצערת בפעם הראשונה. רק באופנוע אתה מרגיש את הנוף, את הרוח. אתה מריח את התבלינים בשווקים, את ריח שתן הפרות בכפרים ואת ריח האוויר הנקי לאחר ימים גשומים. אתה מביט באנשים המקומיים שיושבים בצד הדרך ורואה את הלבן בעיניים שלהם כשהם מסתכלים עליך, מרגיש את ליוויי המבטים שלהם כשאתה עובר לידם בכביש. אתה רואה את הנהגים בצמתים מרומזרים יושבים מכונסים בתוך הרכב, כאילו מתחבאים ומגנים על עצמם מהעולם היפה שיש בחוץ. אתה, לעומת זאת, חשוף לגמרי – למזג האוויר ולדרך המשתנה תמיד. אין רכב עם מזגן, אין מיגון סביבך, אין להניח יד על ההגה ולבהות בדרך. הרגשת התלות בסביבה היא מאוד חזקה. אתה חשוף, אבל עם זאת מבודד מאוד בקסדה, כאילו בעולם משלך. אותו טיול ברכב יהיה שונה לגמרי על אופנוע. באופנוע אתה מוגבל מאוד לדברים שאתה לוקח, אין את החופש לזרוק הכל לתא המטען ולצאת לדרך כשבמקרה הגרוע לקחת כמה דברים אקסטרה. כל חפץ נשקל בקפידה, כל מכנס וכל אביזר הנאה כמו ספר נלקח לאחר מחשבה. אתה לוקח רק את המינימום – מה שאתה צריך כדי להתקיים.

אז האופנוע יהיה הכלי התחבורה. השאלה הגדולה והמעניינת יותר היא – איזה אופנוע זה יהיה?

לא לוקח הרבה זמן כדי לרדת לגמרי מהרעיון של טיול חוצה יבשות על אופנוע. חיפושים אחדים בגוגל והתוצאות לא מאחרות לבוא,: האופנועים המוצעים לטיולים שכאלה, לסביבה שכזאת, הם אופנועי אדוונצ'ר מרהיבים ומעוררי חשק. קל להפליג בדמיון ולראות את עצמך על ב.מ.וו R1200GS, סופר טנרה  או אפריקה טווין החדש, חוצה יבשות ונהרות, טורף את השטח ומשייט בכבישים המהירים. אבל מבט על המחיר של כל אחת ממכונות המלחמה הללו ישאיר לך את זה בדמיון. במיוחד אם אתה בן 24 שחוסך ללימודים.

בין החיפושים גם עולות תוצאות מעניינות. אנשים שטיילו על אופנועים פשוטים, אפילו יותר מדי פשוטים. ככל שאני מעמיק בזה מחשבה ככה אפילו זה נשמע לי יותר סביר והגיוני לטייל עם אופנוע קטן. הרי המנוע מאוד פשוט, מקורר אוויר עם קרבורטור. החלקים זולים וניתנים להשגה כמעט בכל מקום, במיוחד אם זה אופנוע סיני. באוזבקיסטן לדוגמה, פגשתי צמד רוכבים על ק.ט.מים שהיה לאחד מהם בעיה בקרבורטור. הוא סיפר לי שהוא צריך למצוא סוכנות או להזמין מהאינטרנט במשלוח מהיר שיחכה לו בטשקנט, וזה ייקח זמן ויעלה כסף ויעשה כאב ראש. לעומת זאת, אצלי, במקרה של תקלה אוכל ברוב המקרים לסדר זאת בעצמי עם ערכת כלים מינימלית או למצוא מכונאי כמעט בכל מקום שיידע להתעסק עם המנועים האלה, במחיר יחסית שפוי.

מבחינתי הנסיעה האיטית היא אפילו בונוס. הרי אני יוצא לטייל על אופנוע, ליהנות מהנופים ומהתרבויות, ולא לתת גז בלי לשים לב לכלום חוץ מאשר לכביש. אפשר להגיע מאיטליה לאוזבקיסטן ב-10 ימי רכיבה, אבל כמה תרבות ונוף תראה בדרך? כנראה שלא הרבה. יש גם את הצד הפסיכולוגי בעניין. כשאתה רוכב על אופנוע ששווה יותר מהמשכורת השנתית של המקומיים, אם לא של 10 שנים, באופן אוטומטי המקומיים יחייבו אותך ביותר כסף – אם זה על אוכל כשאתה עוצר לאכול בדוכן או אם זה דלק שאתה קונה בבקבוקים כשאתה נתקע בלי. לעומת זאת, נסיעה על אופנוע קטן, אופנוע שבו המקומיים משתמשים בעצמם, יגרום להם לחיבור שונה איתך. בדרך כלל זה יהיה השתאות, גיחוך קל, ואז יציעו לך עזרה בדרך. הסיבה האחרונה שהחלטתי לקנות אופנוע קטן היא האתגר. כל אחד יכול לעלות על אופנוע אדוונצ'ר בנפח ליטר ולרכב למונגוליה, אבל על 125 סמ"ק זה יהיה קשה, ואני קצת סדיסט שאוהב כשקשה, אז לאחר לבטים רבים קניתי את האופנוע – סאן-יאנג 125 סמ"ק.

לא פשוט להתארגן לטיול שכזה. נכון, יש הרבה מידע באינטרנט, אבל כשאתה יוצא למסע משלך, כשאתה צריך לארגן את האופנוע ולאבזר אותו, במיוחד אם זה לא אופנוע שמיועד לטיולים כאלה, המציאות שונה מהדמיון. כמה פעמים ביקרתי בחנות האופנועים 'לואיס' שבווינה – אני כבר לא זוכר. לא קניתי הרבה, אבל בעיקר התלבטתי מה צריך ומה סתם מנסים למכור למטיילים. החלטתי על תיקי צד, תיק מיכל, תיק גדול שאותו אקשור מאחור עם רצועות, וחוטי חשמל עם חיבור למצית כדי להטעין את הטלפון הנייד ואת הגופרו תוך כדי רכיבה. בנוסף רכשתי גם כיסויים למזלג הקדמי. תיארתי לעצמי שהמזלג יתלכלך בבוץ והגומי המבודד ייהרס עם הזמן, אז העדפתי להקדים תרופה למכה. הוויזות והפרוצדורות עם הביטוחים (הכל בגרמנית כמובן) החלו לרוץ במקביל להכנת האופנוע. סוכן הביטוח האוסטרי שמט את הלסת כששמע שאני נוסע עם האופנוע למונגוליה ולא האמין לי. "עם אופנוע כזה?", הוא שאל אותי. "כן, עם אופנוע כזה", השבתי לו.

והטיול? עלה על כל ציפיותיי. אני יודע שהרבה קוראים כנראה באים מעולם האופנועים ומעוניינים לדעת קודם כל איך האופנוע תפקד (שמו של האופנוע הוא 'בליץ'. אפשר גם 'בליצי'), ולכן אתחיל בזה. אני חייב להתחיל בעובדה שאני עצמי הייתי מופתע, ציפיתי לתקלות ולבעיות. הרי זה לא מנוע שאמור לסחוב כל כך הרבה ציוד למרחק כל כך גדול עם משקל כזה כבד. אבל לא הייתה לי אפילו תקלה אחת ב-4 חודשים של טיול! ואני מתכוון לשום תקלה. בכל בוקר הוא הניע כמו גיבור בסרט, מסרב להיכנע. לא ריחמתי עליו. נסעתי איתו במדבריות שבאוזבקיסטן ב-40 מעלות חום במהירות של 30 קמ"ש בגלל תנאי הכביש, הייתי צריך לאלתר מערכת קירור למנוע. בקבוק מים שקשור מקדימה עם חור שיתיז על המנוע. הייתי אתו בגיאורגיה בהרים, ולאחר 3 שעות נתקעתי איתו בבוץ. שקענו עד גובה הברכיים ולא הצלחתי לצאת, עד שטרקטור מקומי עבר. הרמנו את האופנוע עליו והוא חילץ אותי. וכמובן, רכיבה בתנאי השטח הקשים של מונגוליה. המתלים לא הפסיקו להיטרק, הייתי בטוח כבר שבשלב מסוים השלדה הולכת להישבר. אלו תנאים מאתגרים אפילו לאופנועי שטח, שלא לדבר על אופנוע 125 סמ"ק טייוואני שייעודו זה לקפוץ למכולת הקרובה.

המסלול עצמו עבר כמתוכנן, אפילו שהוא נקבע שרירותית בגוגל מפות ולא היה לי ניסיון קודם בתכנון מסלולים. היו הפתעות בדרך, טובות ופחות טובות. בקירגיסטן תכננתי להחליף שרשרת בבישקק כי היא הייתה רפויה מדי ולא ניתן היה למתוח אותה יותר, אבל היא נפלה לי מהאופנוע כמו שרשרת של אופניים. הייתי צריך לפרק את הבלם האחורי לגמרי, לחבר אותו עם חוט ולמתוח את השרשרת אפילו עוד יותר. היו מקרים מסוכנים כמו ללכת לאיבוד באיסטנבול. העיר הייתה עצומה והמקומיים נוסעים שם בפראות. כבר הייתי על סף ייאוש כשעצרתי במסעדה לאכול שווארמה. מסתבר שהבחור שם דיבר גרמנית, והוא ישב איתי בחוץ על קפה וסיגריה וממש התלהב מהטיול. לאחר מכן הוא הדריך אותי איך להגיע למרכז העיר.

בקזחסטן בחור עם הבן שלו נסע לידי, צפצף ונופף לי לשלום תוך כדי נסיעה. לאחר מכן הוא סימן לי לעצור בצד. הוא ובנו יצאו החוצה ולחצו לי ידיים וצילמו תמונות. נתתי לבן שלו לחבוש את הקסדה שלי וצילמתי אותו. בסוף האבא הביא לי כרטיס סים טעון באינטרנט במתנה, ונסע לדרכו. בצ'צ'ניה שני בחורים עצרו לידי בצד הדרך והזמינו אותי אליהם הביתה לאכול צהריים, ככה סתם כי ראו שאני מטייל, בין אם על אופנוע ובין אם לא.

אחת מהחוויות הפחות טובות הייתה התרסקות קילומטר לפני הגבול עם אוזבקיסטן. הדרך הייתה כל כך נוראית שהייתי צריך לרכב בשבילים שבצד הדרך. החום הכבד השפיע על שיקול דעתי, ובגלל החול הרך איבדתי אחיזה. הייתי עדיין עם צמיגי כביש. רגל ימין שלי נתקעה תחת האופנוע בלי אף אחד בסביבה . נאבקתי 10 דקות כדי להרים את האופנוע, ולבסוף הצלחתי לשחרר את הרגל, לעקם את הכידון חזרה לצורתו המקורית ולהמשיך ברכיבה.

לאורך כל הדרך נתקלתי באיסנפור אנשים טובים שרוצים לעזור. אבל כמובן, כמו בכל מקום בעולם, מנסים 'לעקוץ'. צריך פשוט להיות ערני, עם יד על הדופק תמיד. זה אחד הדברים הקשים בטיול, ולא ציפיתי לו. הקושי המנטלי של להיות לבד, כל מעבר גבול, כל הטפסים, כל האנשים שמנסים לקחת ממך כסף סתם. אתה צריך להתמודד עם כולם כשאתה מוקף בזרים, אין לידך איש שעליו אתה יכול לסמוך. הרגשה קשה ממה שציפיתי. לפעמים העדפתי להחליק הרבה דברים מאשר להתמודד איתם. למשל בקירגיסטן. באחד הכבישים בהרים עצרתי להשתין מאחורי תחנת אוטובוס ולכיוון השיחים. מיד אני שומע צפירה. מסתובב ורואה שוטר בתוך רכב אזרחי מצלם אותי, והשני מסמן לי לבוא אליו. הוא דיבר בקירגיזית וביקש ממני באגרסיביות להיכנס לרכב שלהם. טענתי שאני לא עוזב את האופנוע והם התחילו ללחוץ ולצעוק. נכנסתי למושב האחורי אבל השארתי דלת פתוחה עם רגל חצי בחוץ לכל מקרה. מכאן התחיל תהליך השוחד. לקח לנו כמה דקות ובסוף סיכמנו על מחיר – כ-10 יורו, ושרק יעזבו אותי לנפשי. לאחר התשלום הם פשוט נעלמו. זה קרה לי לא פעם בקירגיסטן.

בסך הכל הטיול היה חוויה מדהימה, ואחד המסרים שאני ארצה שאנשים ייקחו איתם זה שטיול על אופנוע לא חייב להיות יקר, לא צריך יותר מגוגל מפות כדי לבנות מסלול, לא צריך שנים של תכנון, ואפילו לא צריך רישיון על אופנוע גדול. רישיון קטן יכול להספיק. המשתנים של גודל ונפח האופנוע נעלמים ברגע שרוכבים בכבישים היפים בעולם ומכירים את האנשים המדהימים שרק רוצים לעזור לך בדרך.

על הטיול הזה אני יכול לכתוב הרבה חוויות וסיפורים, אבל אני אסיים במשפט אחד של בחור בשם טד סיימון שהקיף את העולם פעמיים על אופנוע, ב-1973 וב-2001– משפט שליווה אותי לאורך כל הדרך:

"…It’s the interruptions of the journey, not where you are going"

סרטון הווידאו של אלדד מהמסע:

צילום ועריכת וידאו: אלדד מטמון