FullgaZ אופנועים, קטנועים וכל מה שגז
כתבה: שירלי מור
יש רגעים קטנים בהיסטוריה של קהילה שמתחילים כמעט בשקט. בלי רעש גדול, בלי קמפיינים נוצצים, רק כמה אנשים שמאמינים במשהו. כזה היה גם הרגע שבו נולד יום הרוכבת הבין־לאומי – יוזמה קנדית של Vicki Gray בשנת 2007, שביקשה דבר פשוט: שנשים יעלו על אופנועים וירכבו. המסר היה חד, ישיר, כמעט מינימליסטי: Just Ride.
אבל מאחורי הפשטות הזו הסתתר צורך עמוק הרבה יותר – הצורך בנראות. הצורך להגיד לעולם, ובעיקר לעצמנו: אנחנו כאן. אנחנו רוכבות. אנחנו חלק מהכביש, מהקהילה, מהסיפור.
גם בישראל, בתחילת הדרך, זה היה אירוע כמעט אינטימי. כמי שארגנה את ימי הרוכבת הראשונים בארץ החל משנת 2010, אני יכולה לשתף על האתגר שהיה בלמצוא את הרוכבות. היינו מספר מצומצם של נשים, שאספו אחת את השנייה, חיפשו זו את זו, לעתים ממש בנרות. כל רוכבת נוספת הייתה גילוי מרגש. כל מפגש, חגיגה. עצם העובדה שיש עוד מישהי שמבינה את התחושה הזו של חופש, של החיבור למכונה ולדרך, הייתה משמעותית.
הקהילה הייתה קטנה, אבל מגובשת. אולי דווקא בגלל זה.
עם השנים משהו השתנה. יותר נשים עלו על אופנועים. יותר רוכבות הצטרפו. יותר קהילות נוצרו. קבוצות רכיבה, מועדונים, יוזמות מקומיות, כל אחת הביאה איתה צבע, סגנון, אופי. הנוכחות הנשית בעולם הדו־גלגלי כבר לא חריגה; היא הולכת והופכת לחלק טבעי מהנוף. אבל בתוך השפע הזה, בתוך ההתפתחות המרשימה הזו, קרה גם משהו אחר. הקהילה שהייתה פעם אחת, החלה להתפצל. לא מתוך כוונה, אלא מתוך גדילה, באופן טבעי. כל קבוצה מצאה את המקום שלה, את השפה שלה, את הקצב שלה. וכך, יום הרוכבת, שנולד כרגע של אחדות וביחד, הפך, במקומות רבים, לאוסף של רכיבות מקבילות. וזו בדיוק הנקודה שכדאי לעצור בה רגע.
כי יום הרוכבת הבין־לאומי מעולם לא היה רק על רכיבה. הוא לא נועד להיות עוד אירוע בלוח השנה. הוא לא נולד כדי שכל אחת תצא לרכיבה במסגרת הקבוצה שלה בלבד. הוא נולד כרגע של אחדות. רגע שבו נשים מכל הסוגים, מכל הסגנונות, מכל הרקעים, בכל העולם, עולות על הכלים שלהן באותו יום ויוצרות יחד נראות אחת. כוח אחד. אמירה אחת. בין־לאומית.
וזה היופי האמיתי, כי כשקבוצות מתאחדות קורה משהו אחר. זה כבר לא רק חוויה אישית או קבוצתית. זה הופך לאמירה. למשהו שנראה מבחוץ, שמורגש, שמייצר הד. פתאום רואים אותנו. לא כבודדות, לא כקבוצות קטנות אלא כקהילה אחת גדולה.
ובדיוק בשביל הרגע הזה היום הזה נוצר.
יש משהו עוצמתי במיוחד ברגע שבו רוכבות מכל קצוות הקהילה נפגשות באותו מקום. באותו זמן. מצטלמות יחד, מניפות את דגל ישראל בגאווה ומבינות שהן חלק ממשהו רחב הרבה יותר, שהן ייצוג בין־לאומי של נשים שבוחרות להיות על הכביש, לבחור בחופש, לבחור בנוכחות. זה רגע שמחזיר אותנו לשורש.
למה שהתחיל אז, עם כמה רוכבות בודדות, שהאמינו שצריך פשוט לעלות ולרכב אבל גם להיראות.
אני פונה לכל קבוצות הרכיבה, מכל הסוגים והסגנונות: בואו ניפגש לפחות בנקודת הסיום המשותפת של האירוע הרשמי של יום הרוכבת הבין־לאומי. יש משהו מיוחד ברגע הזה שבו כולנו נעמוד יחד, עם הכלים, עם החיוך, ועם הדגל שלנו, מצטלמות יחד בגאווה, כחלק ממשהו גדול מאיתנו, רגע שמחבר בין נשים, חוצה תרבויות ומדינות.
בשנים האחרונות מובילה את האירוע מיטל חדד, שמצליחה, גם בתוך תקופה מורכבת של מלחמה, להרים בהתמסרות ובהשקעה עצומה יום שהוא לא פחות מחגיגה, חוויית רכיבה מהנה, מחברת ומפנקת לכולנו. האירוע יוצא לפועל בזכות שיתוף פעולה מרשים עם ברקום ומטרו מוטור, שנרתמו מיד ונתנו לו גב משמעותי.
הפרטים המלאים בעמוד האירוע של יום הרוכבת הבינלאומי.
