נכתב במקור על ידי השושנים
ציטוט ההודעה בתגובה
17306 ק"מ
המנוע עוד לא הגיע לטמפרטורת עבודה מושלמת, וזה בסדר כי היה מאד קר בלילה ושלוש הדקות שלקחו לי בבוקר לשים את
הקסדה לרכוס את המעיל ולמקם את הכפפות במיקום האופטימלי על היד באמת לא היו מספיקות, הרכיבה מהבית ועד לתחילת
עלייה בקור ירושלמי בטח לא עזרה מאד, לכן בתחילת העלייה אני משתדל שלא לאמץ את המנוע, הנהגים מהכפר חסרי זהירות
וכרגיל האידיוט התורן שרואה בי בטעות יריב שווה כוחות על הנתיב, מנסה להיכנס איתי לתחרות, את הטרקטור בנתיב הימני,
אני מזהה כבר מרחוק אני גם צופה את סטיית הרכב שאחריו לנתיב שלי בלי איתות ואזהרה מקדימה, לוחץ בשלווה על הבלם עוד
לפני שהטמבל סוטה מהנתיב בלי להוריד ולו במילימטר את הרגל מהגז להפך המנוע שלו מאיים לפלוט את השסתומים מהאגזוז.
לפעמים אני מרגיש כמו מבוקש של החמאס שהרחפנים הישראלים מרחפים לו מעל הראש והוא יודע שזה רק שאלה של זמן...
כשהנחת העבודה שלי היא שכולם ינסו להרוג אותי, והרכב הבא יעשה בדיוק את הפעולה הכי גרועה והכי מסוכנת עבורי,להתעסק בחינוך הנבלה, אבל מותר לשחרר קללה נחמדה בתוך הקסדה.
אני לא מופתע ולא מתעצבן, אני גם לא מרחם על עצמי, כי בחרתי להיות אופנוען, וזה חלק נכבד מהחבילה.
כי כשאתה מתעצבן כועס ועסוק להסביר לכולם באיזה מקצוע עבדה האימא שלהם בנמל ביפו תשעה חודשים לפני שנולדו,
אתה מחשיך חלק מהמוח שלך החלק שצריך להיות עסוק בהישרדות. אתה ממלא את עצמך באנרגיות שליליות ופשוט בוחר
להיות עסוק בכעס ולא ברכיבה.
אני בוחר בכל פעם כזאת לחייך ולהגיד לעצמי "סחטיקה איך ידעת לזהות את הסכנה ולצאת ממנה כמו גדול, אני גם
חושב ומה הייתי יכול לעשות טוב יותר ואיך להיזהר בפעם הבא יותר." ההרגשה המזופתת כאילו דפקתי את המערכת.
יש מצבים שמקפיצים את הלב, הפתעות שאתה לא צופה אותם אבל אז צריך להיות מרוכז בהצלה ואין רצון או זמן
בחרתי להיות הארנבת בשדות, בתוך המון ציידים, המזוינים במיטב הטכנולוגיה ועונת הצייד אף פעם לא נגמרת...
https://www.dhgate.com/product/fashion-netherlands-revit-curb-full-leather/372078464.html
) ובטנה מחממת נשלפת. המעיל עמד בינתיים יפה מאוד בחורף הנוכחי והקודם, הן מבחינת עמידות לגשם והן מבחינת החימום. הוא עלה לי סביב ה 650 ש"ח במוטואין (ומשלוח מזוודה). 