צילום: אסף רחמים
- יתרונות: עיצוב, אותנטיות, משקל (גבוה!), גימור ואיכות, מומנט מנוע, רוח
- חסרונות: מחיר
- שורה תחתונה: אמריקה הגדולה כאן אצלנו בישראל, וברמה הגבוהה ביותר שיש; מכונת שיוט שופעת רוח
- מחירים: 256-156 אלף ש"ח – תלוי בדגם
- נתונים טכניים: מנוע וי-טווין 111 אינצ'ים מעוקבים (1,811 סמ"ק), 16.4 קג"מ ב-3,000 סל"ד, קוטר קדח 101 מ"מ, מהלך בוכנה 113 מ"מ, קירור אוויר, מערכת הזרקה עם מצערות חשמליות בקוטר 54 מ"מ, שלדת אלומיניום, בולמים קדמיים קארטרידג' בקוטר 46 מ"מ, מהלך 119 מ"מ, בולם אחורי יחיד, מהלך 94 מ"מ, דיסקים קדמיים בקוטר 300 מ"מ, קליפרים 4 בוכנות, דיסק אחורי בקוטר 300 מ"מ, קליפר 2 בוכנות, מערכת ABS, אורך 2,634 מ"מ, בסיס גלגלים 1,730 מ"מ, גובה מושב 660 מ"מ, מיכל דלק 20.8 ל', משקל מלא (וינטאג') – 385 ק"ג, צמיגים 130/90-16, 180/65-16
האינדיאן צ'יף מתגלגל על הכביש המהיר ב-110 קמ"ש. צמד הבוכנות הענקיות של מנוע הווי-טווין מפמפמות מתחתיי באיטיות. אני מביט על הצג הדיגיטלי ורואה ששעון הסל"ד מראה 2,500 סיבובים לדקה. אני חושב לעצמי שהמנוע במכונית הפרטית שלי, בנפח 1,600 סמ"ק, מסתובב ב-3,200 סל"ד באותה מהירות נסיעה. לעזאזל, זו מהירות עבודה של מנועי דיזל גדולים שמותקנים באוטובוסים ומשאיות, לא במכוניות, ובטח שלא באופנועים.
כזה הוא מנועו של הצ'יף: גדול, כבד ואיטי, וכל פעימת מנוע בו מרטיטה לרוכב את הנשמה. בעצם זה לא רק המנוע, אלא האופנוע כולו בדיוק כזה – גדול, כבד, איטי ומרטיט לב. אה, וגם ממכר.
אינדיאן הוא אחד ממותגי האופנועים הוותיקים. הוא הוקם ב-1901 בארה"ב, בעיירה ספרינגפילד שבמסצו'סטס, ובמשך יותר מ-40 שנים ייצר אופנועים שונים ומכר בהצלחה, וגם השתתף וזכה במרוצים רבים כמו ה-TT של האי-מאן או תחרויות מהירויות באגמי המלח של בונוויל, במקביל למתחרה שלו מבית – הארלי דיווידסון. אינדיאן גם היה מותג האופנועים הגדול ביותר בעולם, אי-שם לפני כמאה שנים.
ב-1953 החברה פשטה את הרגל, ומאז במשך כמעט 60 שנים היו ניסיונות שונים ומשונים להחיות את המותג – ללא הצלחה. ב-2011 נכנסה לתמונה פולאריס, המייצרת טרקטורונים ורכבי שטח קלים. פולאריס רכשה את זכויות המותג אינדיאן, ומיד החלה בייצור אופנועים חדשים – בתחילה עם המנוע אותו רכשה מהבעלים הקודמים, וב-2014 אינדיאן כבר החלה לרוץ עם צמד מנועים חדשים – של הסקאוט בנפח 1,133 סמ"ק (69 אינצ'ים מעוקבים), ושל הצ'יף הגדול בנפח 1,811 סמ"ק. בעצם, באינדיאן צריך לדבר בשפה אחרת, לכן נקרא לנפח המנוע בשמו – 111 אינצ'ים מעוקבים.
לא רק אינדיאן הוא מותג עבר מפואר, אלא גם שם הדגם – צ'יף. הצ'יף הראשון יוצר ב-1922, והשם הזה המשיך עם אינדיאן עד לפשיטת הרגל ב-1953. סימן ההיכר המזוהה ביותר עם הצ'יף היה ידית ההילוכים הגדולה לצד מיכל הדלק, יחד עם רגלית הקלאץ', זאת למרות שייצורו של הדגם הלא סטנדרטי הזה החל רק ב-1948. כך או כך, הצ'יף הוא שם עבר מפואר עם היסטוריה ענפה ומעניינת.
על אף שהצ'יף החדש, מודל 2017 שפה במבחן, הוא אופנוע מודרני לחלוטין שעומד בכל תקנות זיהום האוויר והרעש המודרניות, עם מערכות אלקטרוניקה וניהול מנוע מתקדמות, הוא בנוי כמו פעם. זה אומר בעיקר המון ברזלים והמון משקל. לא תמצאו חלקי פלסטיק בשום מקום באופנוע הזה, אולי למעט הכפתורים לתפעול מערכות החשמל השונות וכן הבקליוט של הפנס האחורי והמאותתים. זהו. אה, ויש גם עור. כזה אמיתי ואיכותי, עבה וריחני, עם ניטים ממתכת מעוטרים בסמל אינדיאן, וגם פרנזים שמשתלשלים מכל חלק עור, כולל תיקי הצד המקוריים.
וזה לא בכדי. באינדיאן ניו-אייג' רצו לתת את התחושה האמיתית – של קרוזר אמריקאי גדול וכבד. האמת? הצליח להם. במהלך המבחן חשבתי לעצמי שבאינדיאן השתמשו בכוונה בחלקי פלדה כבדים יותר ממה שניתן היה, כדי לתת את אותה תחושת כבדות ממכרת.
העיצוב לגמרי של פעם, וגם על סימן ההיכר הזה שמרו באינדיאן בקנאות. הכנף הקדמית הגדולה שמכסה את הגלגל הקדמי מזוהה גם היא עם הצ'יפים של פעם, ובאינדיאן החדשה לא ויתרו עליה. מיכל הדלק הטיפתי ענק, הכידון רחב מאוד וארוך – נמשך מהמשולש העליון אחורנית עד לידי הרוכב, מושב העור האמיתי נמוך למדי, וכל התנוחה הזו גורמת לרוכב לשבת נמוך ולשלוח ידיים קדימה אל הכידון הענק ורגליים הרחק לפנים אל המדרסים הגדולים והשטוחים. גם זה, אגב, חלק מתחושת ההנאה הייחודית לאופנוע הזה.
אבל יותר מזה – הכל גדול, והכל כבד, והכל מסיבי. הכידון למשל, בנוי מצינור עבה במיוחד, והוא גדול. עד כמה גדול? ובכן, בסיבובי פרסה, כשמסובבים את הכידון עד הסוף, היד החיצונית נמתחת עד הסוף וגם אז בקושי מגיעים לקצה הכידון. המשולשים ענקיים, ומאחוריהם יש פלטת ניקל גדולה שמכסה את המכאניקה והחשמל. השלדה ארוכה, בתוכה יושב המנוע – שוב – הענק. ביחס ישר גם התפעול כבד וגס, וגם זה חלק ממכלול התחושות הכל-כך מיוחד שהצ'יף מייצר לרוכב. מנופי הבלם והקלאץ' עבים וגדולים, ידיות הרוכב עבות ובשרניות, רגליות הבלם וההילוכים – הכל גדול, והכל מיועד לתת לרוכב את התחושה שהוא רוכב על אופנוע-משאית.
אבל לא פחות חשוב כשמדברים על מכלול תחושות, זה עניין הגימור. ההשקעה של אינדיאן בתחום הזה היא על סף המטורפת. כל חלק פלדה מצופה בניקל מבריק, כולל חלקים קטנים כמו בורג המתיחה של כבל הקלאץ' או הסופית של צינור הבלם – שגם הוא מצופה פלדה שזורה. בתי המתגים, חיפויי המנוע והחשמל, האגזוזים – הכל מצופה בניקל מבריק איכותי ויוקרתי, וזה חלק מהלוק המרשים של הצ'יף. כמה השקעה!
עכשיו התעמקו בתמונות על סביבת המנוע למשל, ולא תצליחו לזהות אפילו חוט או כבל שמבצבץ מאחור. באינדיאן הקפידו לשמור על העיצוב נקי ככל האפשר, וזה אומר שהמנוע – מעבר להיותו מעוצב על סף המפוסל – נקי מכל מה שלא שומר על אסתטיקה. גם חוטי החשמל של בתי המתגים, למשל, עוברים בתוך הכידון כך שלא ייראו לעין, וכך זה בכל מקום באופנוע. אנחנו לא מכירים הרבה אופנועים עם עיצוב כל כך מושקע וכל כך נקי, וזה מרשים מאוד.
אז האינדיאן צ'יף הוא זריקה מהעבר, אבל 100 שנים קדימה. הוא תואם לרוח הצ'יפים המקוריים, שהיו קרוזרים אמריקאים גדולים וכבדים, כי באמריקה כמו באמריקה הכל גדול, הכל מסיבי והכל בצבע. אבל יחד עם זאת הוא סופר-מודרני. כך למשל מערכת הזרקת הדלק מודרנית ומתקדמת עם מצערות חשמליות, יש מערכת ABS, ויש אפילו מפתח קרבה KEYLESS כך שמספיק להתקרב לאופנוע, ללחוץ על מתג ההצתה ולהתניע.
אבל איך זה מרגיש? ובכן, בדיוק כמו שהוא נראה. הוא כבד מאוד – אולי האופנוע הכבד ביותר שעליו רכבתי מעולם. התפעול שלו גס ומחוספס, וכל פעולה צריכה להתבצע חזק, החלטי וארוך, אם זה בלימה שדורשת פעולת לחיצה עם כל הרגל על רגלית הבלם האחורי, או המנופים שבהם משתמשים בכל היד ולא רק ב-2 אצבעות כמו בכלים קונבנציונליים, ואם זה העברת הילוכים, שדורשת פעולה חזקה עם מהלך ארוך על הרגלית, וכשההילוך משתלב שומעים את התיבה נוקשת בצליל באסי של מתכות כבדות שמשתלבות בתוך המנוע. איזה תענוג.
המנוע הזה שופע מומנט ברמות שלא מוכרות מאופנועים. הוא מסתובב לאט, כמו שכבר הבנתם, וסל"ד הסרק שלו כשהמנוע חם עומד על 750 סיבובים לדקה בלבד. הרבה פחות ממכוניות פרטיות וגם מחלק מהאוטובוסים והמשאיות. לא ממש צריך לפתוח גז כדי להתחיל להתקדם. מספיק לשחרר את הקלאץ' ומקבלים את אותו דחף וי-טוויני של צמד בוכנות ענקיות.
גם אין טעם למשוך פה הילוכים. מנתק ההצתה יחתוך את התאוצה סביב 5,000 סיבובים לדקה, אבל המנוע מרגיש במיטבו בין 1,000 ל-2,500 סל"ד, מה שאומר שורט-שיפטינג – העברת הילוכים מהירה בסל"ד נמוך ורכיבה על גלי המומנט. והם גבוהים מאוד, הגלים האלה. ממכר, כבר אמרנו?
אם מנסים לרכב מהר, מגלים שהצ'יף הענק מסוגל לדגדג גם את ה-200 קמ"ש. אבל זה כל כך לא הקטע שלו. ההנאה, הרוח, התחושה הממכרת של רכיבה נינוחה, כל אלה מגיעים במהירויות איטיות יותר משל שאר התנועה. 110 קמ"ש זו מהירות אידיאלית כדי לקבל את כל אלה ולהיות עמוק בתוך אזור הנוחות של הצ'יף, ואז התחושה שמתקבלת היא שאתה יכול לשייט את כל המדינה מצפון לדרום ובחזרה ולא למחוק את החיוך מהפנים. בקרת השיוט, אגב, תעזור לכם בזה.
וזו בדיוק רוח החופש שהצ'יף של אינדיאן מביא איתו. אין פה ביצועים עוצרי נשימה או מכלולי קצה, ואין פה מהירויות גבוהות או אטרף בעיניים. מה שיש פה זה אופנוע שעושה לך נעים בעין, מאוד נעים, ובאותה מידה נעים בלב כשאתה רוכב עליו. פשוט כי הנינוחות הכבדה הזו היא אחת התחושות המענגות ביותר שאפשר להשיג על אופנוע, אם מתחברים לעניין כמובן. רוח החופש במיטבה.
הבעיה היא שהחופש הזה עולה הרבה כסף. כמה הרבה? הגרסה הזולה ביותר של הצ'יף – קלאסיק – עולה כ-155 אלף ש"ח. ככל שעולה רמת האבזור כך גם עולה המחיר, והווינטאג' שכאן במבחן עולה כ-193 אלף ש"ח, גרסאות הספרינגפילד עולות יותר מ-200 אלף ש"ח, ואם הולכים על הרואדמאסטר הסופר-מאובזר שמגיע עם פיירינג קדמי קשיח (וענק), סט מזוודות קשיחות (וענקיות), מערכת סטריאו עם רמקולים בהספק של 200W, מסך מגע בגודל "7 ועוד תופינים רבים, כבר עוברים את ה-250 אלף ש"ח.
זה גם לא כלי תחבורה בשום מצב, ולא נוסעים איתו מהבית לעבודה וחזרה או לפגישות בעיר הגדולה. את הצ'יף מוציאים בסופי-שבוע, כשרוצים לברוח מהשגרה העמוסה אל הכבישים, ולחשוב שרק אתה, האופנוע, הכבישים והשקיעה נוכחים. אחרי הרכיבה, אגב, עוברים עם סט מברשות ומטליות כדי לנקות את חלקי הניקל והעיטורים ולהחזיר את הצ'יף למצב המקורי שלו – יפה, מעוצב ונקי.
אז נכון, ישראל קצת קטנה על הצ'יף הענק, והוא יותר מיועד לחצות את ארה"ב מחוף לחוף על 65 מייל לשעה, אבל גם אצלנו יש לו מקום, בעיקר שעם כל ההגזמה שלו, הצ'יף מביא איתו הרבה צבע, הרבה רוח והרבה חופש, ואנחנו לגמרי צריכים את זה.