השוואתי מכונות זמן – מבחן הרטרו הגדול

צילום סטילס: אופיר יונה – Pink Photography

רוכבים: הילה פנלון, זוהר בן דרור, זוהר לוקסנבורג, בן אלפא, איליה מרגוליס, רן ארבל, נמרוד ארמן, אסף זומר

פרולוג; או – מה קשורה אמא עכשיו?

אצלנו במשפחה, בתור ילדים, ואני מנחש שאני לא לבד פה, דחפו לנו כל מיני בגדים ישנים. של אחים גדולים, של בני דודים, של הבן של השכנה. במקרים גרועים במיוחד סבתא התעקשה שהבגד שאבא שלי לבש כשהיה בן 6 ומסיבה לא ברורה עדיין קיים אצלה בארון, יתאים לי בול. לא הזיז לה שהוא לבש אותו לפני שכבשנו את הכותל ועכשיו סדאם חוסיין יורה עלינו טילים. סבתא השתמשה בדיוק באותו טיעון שחוק כמו אמא שלי במקרים אחרים, והסיבה היחידה שניצלתי מההשפלה הייתה בכלל מאבקי כוחות בין אמא לחמותה. גם היום בכל ביקור אצל סבתא אני צריך לדחות בנימוס הצעות לבגדים שאבא לבש בשנות ה-70, אבל סבתא בשלה עם אותו טיעון מאז ומתמיד: "זה עכשיו חזר למודה".

האמת היא שסבתא ואמא לא היו רחוקות מאוד מהאמת. אופנות מסוימות באמת חוזרות, ואני לא מדבר על חולצות הפלנל שלבשתי לתיכון. גם בשוק האופנועים אופנות מסוימות שעבר זמנן ונדמה היה שצללו למעמקי ההיסטוריה – חוזרות. מה חוזרות, זה כבר כמה שנים שהן דופקות את הקאמבק של החיים.

צילום ועריכת וידאו: בני דויטש

פנס עגול זה שיא המודה

פעם לאופנועים היו פנסים עגולים. זה כמעט לא שינה איזה אופנוע – אם היה לו פנס הוא היה עגול. בתחילת שנות ה-90 כבר צצו פתאום צורות שונות, ובפרוץ המילניום החדש פנסים גדולים ועגולים היו קיימים בעיקר במקרים חריגים למדי של אופנועים בסיסיים או דגמים מאוד ישנים, כמו סוזוקי GS500, שעוד המשיכו להיות מיוצרים. פנס עגול כבר לא ממש היה קול, הוא היה סמל למשהו מיושן. אפילו רבי המכר כמו המונסטר של דוקאטי או הספיד/סטריט טריפל של טריומף, שהפנס העגול היה סימן היכר שלהם, קיבלו בשנים האחרונות עדכון שקצת הפך אותם מודרני יותר. והיום? הדגמים הכי נמכרים של דוקאטי וטריומף באים עם פנס עגול של פעם. ולא, אלו לא המונסטר או הסטריט טריפל שבראש טבלת המכירות.

טוב, זה לא באמת רק הצורה של הפנס שמשנה, אלא שבמקום מסוים הפנס העגול הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר של קטגוריה לא לחלוטין מוגדרת. אם אתם עוד משתמשים באסימון והוא טרם נפל, אז הכוונה היא לנישת אופנועי הרטרו.

בעשור האחרון אפשר להצביע על שתי קטגוריות עיקריות שפשוט התפוצצו ברמת הפופולריות ובהיצע. הראשונה תהיה אופנועי אדוונצ'ר. השנייה – רטרו. כל כך התפוצצו, שלקרוא לקטגוריה הזו נישה זה קצת כמו להגיד שיש כמה אנשים שמשחקים משחק שנקרא פוקימון-גו.

השיגעון לא נעצר רק באופנועים עצמם – מדובר בגל שכולל את כל מה שנלווה אליהם בתחום האביזרים, השיפורים והציוד לרוכב. תוך כמה שנים נולדה קטגוריה שלמה של אופנועים וכל מה שמסביבם, שהדבר העיקרי שמאפיין אותה הוא לייף סטייל, בדגש על הסטייל.

היצרנים השונים קלטו שהם יושבים על הגדר ורואים מול עיניהם קטגוריה חדשה שקמה מהרחוב, והבינו את הפוטנציאל העצום בה. זה לא שהם לחלוטין לא היו שם – לקוואסאקי למשל היה את ליין הזפיר כבר בתחילת שנות ה-90, ולכל יצרן יפני היה איזה מקורר אוויר גדול נפח, אבל האופנועים האלה היו מאוד בשוליים ולחלוטין לא משהו שיצר סביבו תעשיית ענק.

ארץ קטנה עם שפם ומלא אופנועי רטרו

למרות שישראל היא לא בדיוק איזו מעצמה דו-גלגלית בקרב השווקים האירופאיים, מבחינת היצע יצרנים ודגמים אין לנו בכלל במה להתבייש, ונישת אופנועי הרטרו לא שונה בכך. כשישבנו לתכנן בפעם הראשונה מבחן השוואתי לאופנועים מהסוג הזה, קצת היה קשה להחליט את מי בוחנים כנגד מי. על רובם רכבנו בנפרד, וברור היה לנו שלמרות הפנסים העגולים רוב האופנועים בקטגוריה די שונים אחד מהשני, ואפשר אפילו לחלק אותם לכמה תתי-קבוצות. זה עוד לפני שהזכרנו את פערי המחיר שיכולים להגיע לעלות של רכב משפחתי.

הדרך להתמודד עם הקושי הזה הייתה פשוטה ואלגנטית – פשוט לקחנו (כמעט) את כל מה שהיה זמין ויכול היה לענות על הקריטריון של אופנוע בנישת הרטרו. ברגע שנסגרה רשימת המשתתפים על שניים צצה בעיה אחרת – מי ירכב עליהם?

פה כבר נאלצנו לעשות משהו שאנחנו לא אוהבים לעשות ולהפעיל שיקול דעת. הדבר הקל לעשות זה לאסוף חבורה של רוכבים שיושבים על הטייפקאסט הקלאסי של היפסטרים מזוקנים, להוציא מזה כמה תמונות צבעוניות ולסגור את הבסטה. נשמע כמו רעיון מוצלח, רק שזה יהיה קל ופשטני מדי, מאחר והקטגוריה הזו מורכבת מאופנועים שונים שפונים לרוכבים שונים, ובכלל, הקהל האמיתי שרוכב על אופנועים כאלה הוא הרבה יותר מגוון ממה שסרטוני יוטיוב ערוכים היטב בפילטר סבנטיז רוצים שנחשוב.

עם תחושת השליחות והאחריות הזו, גייסנו קאסטה מכובדת ומגוונת של רוכבים. היו מנוסים יותר ופחות. רוכבי ספורט, מטיילים, צעירים יותר ו… צעירים פחות. רוכבים שכל הווייב הזה של הרטרו לא מדבר אליהם, וכאלה שעמוק בתוך הסצנה של הקאסטומים. הבנתם את הקטע.

סיים סיים, באט דיפרנט

היום הראשון למבחן, שעת צהריים מזיעה. בנקודת המפגש עומדים שמונה אופנועים. מולם שבעה רוכבים ורוכבת (זה היה בשלב מאוחר יחסית, הילה איחרה בשעה). אי אפשר להתעלם מההתרגשות באוויר. במבחנים של כמה אופנועים אני תמיד אוהב לראות מה קורה בפעם הראשונה שהאור הירוק ניתן והידיים נשלחות אל השולחן שעליו כל המפתחות מפוזרים. כולם תמיד ינסו להיראות הכי בנונשלנט בזמן שהם מתנפלים על מושא חרמנותם. ומה בחבורה הזו? איזה מפתח ייחטף ראשון? איזה יישאר עצוב על השולחן כמו הילד הזה שלא בחרו אותו לכדורגל ביסודי?

אני הגעתי על הב.מ.וו R nine T למפגש. בשלב הזה כבר ביליתי עם הבוקסר מקורר האוויר כמעט יום שלם, שבו הספקנו, זוגתי ואנוכי, להתאהב במכונה. רכבנו בשעת ערב לאורך החוף של תל-אביב אל נקודת תצפית קסומה ביפו שממנה ראינו את השמש יורדת על העיר הלבנה. לאחר מכן המשכנו לסיבוב דאווין ארוך בין בארים בשדרות היפות של העיר. מתגלגלים בקסדות פתוחות וחיוך של מיליון דולר. הבימר עם האקרפוביץ' פועם ומנגן תחתינו מעביר בדיוק את הוויברציות הנכונות לכל קולטן בגוף. יש לו מנוע בוקסר ענק בנפח 1,200 סמ"ק, אבל הוא לא חזק או מהיר מאוד. הוא בדיוק.

הניינטי משלב באופן קרוב למושלם אופי אנלוגי ממנוע הבוקסר מקורר האוויר האחרון של ב.מ.וו, עם תחושה של מוצר פרימיום מודרני בכל פינה. היופי הוא שהמודרניזציה לא פוגעת במאום בתחושה האותנטית שלו. אילנה ואני רכבנו יחד על הרבה אופנועים, אבל אני לא זוכר עוד אופנוע שגרם לנו להרגיש כל כך מיוחדים, ולהרגשה הזו היו שותפים כמעט כל הרוכבים במבחן. בן למשל, עמד בצומת דרכים לפני כשנה כשהתלבט בין רכישת R nine T לבין פרויקט בנייה מאפס של אופנוע ישן. הוא בחר באופציה השנייה, ולמרות שהוא לקראת סיום אחד הפרויקטים היותר מושקעים שנתקלנו בהם, הרכיבה על הבימר גרמה לו להטיל ספק בבחירה שלו. קסם של מכונה. מצד שני, כשאופנוע בסיסי למדי במונחי אופנועים מודרניים עולה 135 אלף שקלים – הכי הרבה פה בקבוצה ובפער משמעותי, אולי זו לא כזו חוכמה.

מאחר וביליתי איתו כבר מספיק זמן, לא בער לי לשלוח יד אל המפתח של הב.מ.וו כמו לכל יתר הרוכבים. אני רציתי דווקא את המפתח של הרויאל אנפילד קונטיננטל GT, האופנוע הזול ביותר מהשמונה. מהסיבה הזו חשבתי גם שאהיה הראשון להסתכל לכיוון המפתח שלו, אבל הסתבר לי שזוהר ב' הקדים אותי. "יאללה, בוא נגמור עם זה עכשיו. מפה בטח יהיה רק שיפור". מילים קשות, ואני אפילו נעלב קצת בשביל האנפילד. בעצירה הראשונה להחלפה זוהר כבר נשמע אחרת. הקונטיננטל GT מזכיר לו ברוחו את האופנוע שרכב עליו בהודו, וזה מציף אותו בזיכרונות טובים מתקופה אחרת.

אם הבימר הרגיש כמו אופנוע מודרני ומתוחכם, האנפילד הוא תמונת הראי. למרות שזה אופנוע חדש מבחינת היצרן ההודי, התחושה היא של אופנוע פשוט של פעם. זה לא נאמר כתלונה, אלא כמחמאה. הרי זה לא שבאנפילד תכננו לבנות מתחרה לאיזה הונדה CBR500R. הרכיבה על הקונטיננטל מרגישה כמו הבסיס של האופנוענות, כשמקלפים ממנו את כל התחכום והקישוטים. תורידו מתלים טובים, מנוע חזק, פינוקים. תורידו את כל אלה ותשאירו את התחושה הבסיסית שכל אחד מאיתנו דמיין לפני הפעם הראשונה שעלה על אופנוע, וזו תמצית הרכיבה על האנפילד. אין מה ליפות את האמת, הקטע שלו לא מדבר אל הרבה רוכבים, אבל לרומנטיקנים, ואני ביניהם, הוא לא סתם מדבר. הוא כמו חבר ותיק שיושב ומעלה איתך סיפורים נוסטלגיים מהטיול אחרי הצבא. מין אופנוע שאתה מצפה לקבל אותו מהסוכנות עם ספר רכב, ערכת כלי עבודה ובירה.

הסילבר וייז של SWM האיטלקית עולה כמעט כמו האנפילד, ובמראה שלו הוא נאמן לסקרמבלרים של שנות ה-70 בדיוק באותה מידה שה-GT נאמן לקפה רייסרים של הסיקסטיז. האגזוזים הגבוהים, גלגל בקוטר "19 מלפנים, הישיבה – הכל משדר אופנוע שטח של פעם. יש לו גם את המנוע הנכון – 400 סמ"ק של סינגל מקורר אוויר ועם אופי קצת עצל שמרגיש בול בפוני. יש לו אח תאום לא זהה, לבוש בבגדים של קפה רייסר – הגראן מילאנו היה אמור להיות הנציג של SWM במבחן, אבל פנצ'ר בגלגל בנקודת ההתכנסות נתנה לסקרמבלר את ההזדמנות לעלות מהספסל. על פניו התחלה לא משהו, אלא שבדיעבד דווקא יצא טוב, כי הסילבר וייז הביא איתו משהו שונה מאוד מכל היתר.

הוא היחיד במבחן שבאמת אפשר לרכב עליו בשטח כמו על דו"ש. כמו נועד להיות אופנוע חווה אוסטרלית, כזו שמשתרעת על פני עשרות קילומטרים וצריך מדי פעם להגיע מצד לצד כדי לתקן איזו גדר או לאתר עדר סורר. קצת כמו האנפילד, הקטע שלו זה הקטע. לא איכות הרכיבה (היא סבירה) ולא ריגושים של מהירות (הוא לא מהיר ולא מרגש). אז החווה אוסטרלית, העיצוב איטלקי, ואני נזכר בכלל בפרו. שם, בטיול הגדול, לקחתי אופנוע עם אותו מנוע מבוסס הונדה XR400R לכמה ימים בדרך למאצ'ו פיצ'ו. כבישים, שבילים, מהר, לאט. עוצרים בכפרים, מצטלמים, מעשנים איזו קטנה וממשיכים. אבל במהות שלו ה-SWM הזה הוא כמו אותו הונדה מאז. כלי תחבורה פשוט ובסיסי שבכוחו ללוות אותך לחוויות שיצרבו לך בזיכרון. לזכותו גם ייאמר שבניגוד להונדה, שהיה מכוער כמו הלילה, הסילבר וייז חתיך ומלא בסטייל.

כשמסתכלים על מרכז השדה של הקבוצה, הן מבחינת מחיר והן מבחינת נפח, עומדים ארבעה אופנועים שכביכול פונים למיינסטרים של הקטגוריה. אפשר לחלק אותם ביותר מדרך אחת לשני זוגות שבאים בגישה שונה. הדוקאטי סקרמבלר והימאהה XSR700 הם בעצם אופנועים מודרניים שהתחפשו לאופנועי רטרו. הדוקאטי אמנם עושה שימוש במנוע מקורר אוויר מהמונסטר 796, אבל זה הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו שמרגיש מיושן. כל היתר זו חבילה עכשווית לגמרי. העיצוב שלו זו פרשנות מודרנית לסטייל של פעם, והוא גם מתנהג ומרגיש כמו אופנוע חדש שנבנה כדי לשחזר תחושות של 1962 ב-2016.

מהבחינה הזו, ה-XSR הלך צעד אחד נוסף קדימה. במקרה של היפני כבר מדובר באופנוע חדש לחלוטין שעטה תחפושת, שהרי מדובר ב-MT-07 עם קצת דקורציה. בניגוד לדוקאטי, יש בימאהה כמה 'נקודות עיצוביות' שנראות פחות אותנטיות, כמו למשל הרדיאטור הכסוף והבולט שקצת גורם לכל המסביב להיראות אמיתי כמו שפם מודבק. גם כשרוכבים עליו אי אפשר להתעלם מזה שהוא לא מרגיש בשום צורה כמו אופנוע 'של פעם'. אין לו את הוויברציות, לא את הצליל, הוא קל לרכיבה באופן חריג, והמנוע שלו מרגיש כמו שהייתם מצפים ממנוע שתוכנן בעשור השני של המאה ה-21. זה לא בהכרח רע, הוא כנראה הכי מהיר מבין כולם, ולמען האמת סביר שידבר אל יותר רוכבים צעירים מאשר הגוצי או ה-W800. הוא גם עולה לווילי בשלישי, כשכמעט כל היתר פה לא יעלו לווילי גם אם הקראנק שלהם היה תלוי בכך, כך ש'לא כיף' זה לא בדיוק משהו שאפשר לומר עליו, להפך. זה פשוט שהוא מרגיש אחרת מאיך שהוא נראה, וזה קשור למילה השנויה במחלוקת 'אופי'.

אופי זו התחושה החמקמקה הזו שקשה להסביר אותה במילים, אבל מרגישים אותה דרך התחת, הידיים, הרגליים ואפילו הלב. כשהילה רכבה על ה-XSR היא התלוננה על זה שאין לו אופי וברכיבה עליו הוא באמת מרגיש חשמלי למדי, בטח ביחס לכל היתר. המוטו גוצי V7 II הוא בדיוק ההפך מהימאהה בהיבט הזה. המנוע שלו איטי, עובד באופן שמרגיש פחות סדור, כאילו מדי פעם תוקע גרעפס ומפספס איזו פעימת כח. התפעול שלו קל, אבל באופן שונה מזה של הימאהה. בעוד ה-XSR מרגיש קל וקליל כמו קטנוע, הגוצי מרגיש כבד ועצל, ועם זאת פשוט ביותר לתפעול והזזה.

מבחינה מסוימת הוא מרגיש בדיוק כמו שמצפים ממנו להרגיש כשמסתכלים עליו לראשונה. יש לו כריזמה ואופי ונוכחות שקטה אבל כובשת. להגיד שהוא מרגש יהיה להיסחף, אבל הוא מכווץ ומרפה מהלב באופן ייחודי למדי. זה אפילו חמוד שבפיאג'ו החליטו לתת למנוע הווי-טווין הרוחבי מקורר האוויר והארכאי למדי נגיעה של 2016 עם מערכת ABS ומעין בקרת החלקה שנורת החיווי שלה על לוח השעונים נראית כאילו יצאה ממופע שנות השבעים. רק שבמובן מסוים הגוצי הוא מין בולדוג צרפתי. כולם חושבים שהוא חמוד, אבל רק מעטים ירצו להיות ממש בעלים של כזה. איליה, הבעלים של הדוקאטי סקרמבלר שבמבחן, התלבט בין שניהם לפני שבחר באיטלקי מבולוניה על פני זה ממנדלו די לאריו. אחרי שיצא לו לרכב גם על ה-V7, הוא ירד מחויך. שאלתי אותו אם הוא כל כך אהב את הגוצי, והוא ענה שהוא חמוד, אבל זה לא העניין. הוא פשוט שמח על הבחירה שעשה.

הקוואסאקי W800 ניגש לבמה כביכול מאותה פינה של הגוצי. בשיווי משקל בין חדש לישן הוא נמצא מאוד שמאלה על הסקאלה לכיוון הפרה-היסטורי. זה מתחיל באיך שהוא נראה. כאילו יצא מספר של חסמבה או סצנה באסקימו לימון, במיוחד בשחור שישר הופך את הרוכב עליו לפושטק. ועדיין, למרות בלם התוף מאחור והמראה שמכין את המוח לחוויה אותנטית אסלית של פעם, ברגע שמכניסים לראשון משהו מרגיש קצת מוזר, אפילו טיפה חלבי. יש ויברציות, אבל הן עדינות. המנוע לא מייצר תחושת מומנט כמו בגוצי, אבל האופנוע זז. הכל מאוד פשוט ורגוע ונינוח. אפילו טיפה יותר מדי.

בעוד הגוצי מביא את עצמו לחזית בתור החוויה עצמה, קצת כמו הסקרמבלר של דוקאטי, הקוואסאקי, שמרגיש הכי מיושן מבין הארבעה הללו, דווקא מזכיר באופיו את ה-XSR, המודרני מבין השמונה. בניגוד לשני האיטלקים, ה-W800 לא מעמיד עצמו במרכז הזרקורים. מבחינתו החוויה של הרכיבה מגיעה מהרכיבה יחד – רוכב ומכונה. הוא רק שותף לדרך. מהבחינה הזו האופנועים האלה כאילו קיבלו קצת מאופי הסביבה שבה נולדו.

יוצא הדופן בחבורה הוא ההארלי-דיווידסון ספורטסטר 1200. מלכתחילה נספר שבכלל רצינו את אחיו הקטן, הספורטסטר 883, שהוא האופנוע הזול והבסיסי ביותר שנותן כרטיס כניסה אמיתי למשפחת הארלי, ויסלחו לנו בעלי ההארלי סטריט 750. לצערנו, הספורטסטר הקטן לא היה זמין, וכך נכנס למבחן מתמודד נוסף שלא מחזיר עודף משטר של 100 אלף שקל.

במחשבה ראשונה, לא ברור מה יש לו לחפש לאמריקאי הזה עם כל אופנועי הרטרו (והפסאודו רטרו) שעומדים סביבו. הם קפה רייסרים, סקרמבלרים וסתם אופנועי UJM מאירופה ויפן, והוא בכלל קרוזר אמריקאי גדול ויקר. במחשבה שנייה, הוא האמא של הרטרו. רטרו אמריקאי. בתכל'ס, הספורטסטר הוא הגרסה הדו-גלגלית למכוניות אמריקאיות ענקיות וארוכות של לפני משבר הנפט הראשון. המנוע שלו מודרני יחסית במונחי הארלי, ועדיין מדובר במנוע שלא השתנה המון מאז התקופה שבוני טיילר שלטה במצעד הפזמונים.

אל תתנו למפתח הקרבה המתוחכם להטעות אתכם, וגם לא לבתי המתגים האלגנטיים והמודרניים למראה. המכונה הזו היא פורטל לתקופה שבה היה מותר לעשן במטוסים, להטריד מינית דיילות, ובאופן כללי אידיאל הגבריות נבנה סביב דמות שרכבה על סוס ופרסמה סיגריות של מרלבורו. הישיבה עליו, הצליל שלו, הרטט מהמנוע מקורר האוויר האדיר שעובד בקצב של על-הזין-שלי-שש-עשרה-אלף-סל"ד, הכל מתחבר לחוויית רכיבה רוחנית, קדמונית אפילו, רק בלי החרא של קידום הצתה עם פלטינות.

אותה קלישאה וגישה כל כך שונה

הג'ירפות (אלה מהזאפה, לא מהספארי), טבעו בשיר 'וואו' ביטוי שהפך מאוד אהוב על עיתונאי רכב ישראלים בכל פעם שהם נאלצו להסביר איך מרגישים אופנועים שנולדו למטרה דומה אך המהנדסים שלהם ניגשו למלאכה בגישה וזווית ראיה שונות. הקלישאה שחוקה אומנם, אבל "אותו מקרר וגישה כל כך שונה" זו אחלה דרך לתאר את השמינייה הזו.

לכל שמונת האופנועים שעליהם רכבנו יש מכנה משותף, וזה לא באמת רק הפנס העגול. הקטע שלהם זה הסטייל שלהם. אף אחד לא בא להמם את הרוכב בביצועים מרטיבי עיניים ותחתונים. אף אחד מהם גם לא נועד למכור פנטזיה של חציית מדבריות או מסע חוצה אירופה בזוג עם שלל מטען ופינוקים למכביר. הם כולם אופנועים שיכולים להיות טובים באותה מידה בתור אופנוע יומיומי או אופנוע לסופ"ש או גם וגם. הם בעיקר שמים דגש על הפשטות שבחוויית הרכיבה, סוג של חזרה למקורות. תמצית האופנוענות אם תרצו, לפני שהלבישו עליה תתי-נישות וסיסמאות מרקטינג שמקטלגות את המכונה והרוכב עליה ומה הוא אמור לחוש או לאן הוא אמור לרכב. זה, אם תרצו, הקטע של המקרר.

החלק של הגישה השונה ברור יותר. הרי מלכתחילה לא התייחסנו למבחן הזה כאל מבחן השוואתי קלאסי שבו יש מנצחים ומפסידים. לעזאזל, יש פה אופנועים שעולים החל מ-38 אלף שקלים ועד 135 אלף שקלים, דרך כל מה שבאמצע. חלקם אופנועים מודרניים לגמרי שעטו על עצמם מסכות יפות וחלקם מרגישים כמו הדלוריאן של האופנועים, מכונות זמן שעובדות רק אחורה.

להסתכל על האופנועים האלה דרך הפריזמה שמפרקת למתלים, בלמים, מנוע ושימושיות יהיה רלוונטי כמו לנסות לתאר אופי של בני אדם לפי המאפיינים הפיזיים שלהם. אף אחד לא באמת חשב שהב.מ.וו והאנפילד ייהנו מאותן איכויות, אבל הם מלכתחילה לא פונים לאותו קהל. גם הימאהה והדוקאטי, או הקוואסאקי והגוצי, שכביכול יושבים ממש על אותה משבצת, נבדלים זה מזה בחוויה שהם מביאים בצורה כזו שקשה יהיה להתלבט ביניהם. לרוב האנשים יספיקו עשר דקות על כל אחד מהם כדי לזהות את תכונות האופי שלהם ולהחליט למה הם מתחברים יותר, ואנחנו חותמים לכם שלאיכות הבלמים או הנוחות במושב יהיה משקל מאוד נמוך בבחירה.

במקום מסוים, אופנת הרטרו שכביכול פורטת על מיתרי העבר, הביאה איתה דווקא חידושים ששוק האופנועים לא ראה כבר הרבה שנים. החזרה לאופנוענות בסיסית, פשוטה, לעתים גם זולה. אופנוענות מגניבה ולא מפחידה, שפונה לרוכבים צעירים וזקנים באותה מידה, לגברים ולנשים, לרוכבים עם כסף ולרוכבים בלי שקל על התחת. אופנוענות שבה הכל הולך, ושרוח לא מנגנת כינור שני לגשמיות. או אם לצטט את אחד הסלוגנים המוצלחים אי פעם בעולם האופנועים – Let the good times roll.

*     *     *     *     *

• תודה לעומרי זומר ולאילנה על העזרה בהפקת המבחן.
• תודה לאיליה מרגוליס על הדוקאטי סקרמבלר הפרטי שלו (היבואן המקומי סירב למסור כלי למבחן).
• תודה לאבי צ'יפרוט על ה-W800 לצילומים.
• תודה לכל הרוכבים שהשתתפו בהפקה.
• תודה מיוחדת לאופיר יונה צלם הסטילס על הצילומים המופלאים.