FullgaZ אופנועים, קטנועים וכל מה שגז
כתב: יונתן ה.
יש אנשים שמתדלקים באלכוהול.
יש כאלו שמתדלקים באמונה עיוורת.
יש כאלו שמתדלקים בשנאה; לא חשוב למי או לֶמַה, כל עוד הוא שונה.
ואני, אני מתדלק במוזיקה.
צובע את הימים שלי בצלילים, משנה את עולמי לפי הטון. אין בהכרח סדר, מה שמתנגן לי בראש. קם בבוקר ומשהו כבר מנגן. לפי זה אני יודע איך ילך היום ואיזה צבע יהיה לו, איך ייראו לי האנשים, ובכלל איך אתנהג. מוזר, אבל ככה זה מאז שאני זוכר את עצמי. מה אפשר לעשות. שם פּליי ויאללה.
שוב אני רוכב. הרוח שנכנסת לי לקסדה חמה, אבל איכשהו מצליחה לקרר אותי קצת. המנוע מטגן אותי מלמטה, אבל אני כבר רגיל. השיר בראש צובע את היום בצבעים איטיים של גראנג', שחורים-לבנים ומעוררי מחשבה. בשנייה אחת של שיר אני עובר חיים שלמים של סולן שהסמים, הדיכאון והמוזיקה השאירו בו את סימניהם. אני רוכב בקצב רגיל, לא מהר מדי אבל גם לא לאט. בכביש תנועה סטנדרטית, ואני עובר נתיבים מדי פעם כדי לא להיתקע מאחורי עוד איזה נהג שזוחל בנתיב השמאלי. בינתיים אני זורם עם שטף המכוניות ושטף החיים. נמצא בין לבין. כבר יצאתי, אבל אני עוד רחוק מלהגיע. כל רגע ורגע משנה את מיקומי, משנה את סדר הדברים רק בכדי לשנותו שוב ברגע הבא וכך הלאה. הכביש מתעקל, מתיישר, מטפס ויורד. רמזורים משנים את צבעם, ציפורים משיקות כנפיהן אל המרום, השמש יוקדת. כל מה שאפשר לשמוע הוא את הרוח בקסדה מלמעלה ואת רעם המנוע מלמטה – אחיד, נמוך, טומן בחובו הבטחה למי שרק יעז.
כשאתה מתדלק במוזיקה, היום שלך יכול להשתנות כהרף עין. משתנה לפי המקצב, לפי הסולן, ואפילו לפי הגרסה. בימים של מוזיקה קלאסית הכל בסטייל. רגע אתה באחוזה ענקית בצפון אוסטריה ורגע אתה בנשף מעונב עם השגריר ואשתו. בימים של שירי שנות ה-90, הכל נראה נוסטלגי, גם הכריך שאתה מכין לעצמך כבר 8 שנים. אותה הגבינה, אותה העטיפה. רק שעכשיו יש לו פתאום טעם שונה. בימים של גרסאות אנפלאגד הכל הולך לאט ומתמהמה. גם באמצע היום הכי חם בשנה אתה עוצר להסתכל על לטאה שעומדת על איזו חומת בטון נמוכה כי בדיוק יש סולו גיטרה נהדר שגורם לך לתהות על משמעות החיים ולהבין אותה באותו הרגע בדיוק.
אני מוסיף להתקדם, ומבלי שארגיש האופנוע לאט לאט מתנתק מהכביש כלפי מעלה. באותה שלווה בה נענו לפנים, כעת אנו מרחיקים יותר ויותר אל שמי הקיץ הצלולים. אני לא מאוד מתרגש מאחר ואני מכיר את התופעה הזו. היא מתרחשת אצלי הרבה לאחרונה ואינה מפתיעה אותי כלל.
אני מסיר את הידיים מהכידון והאופנוע הנאמן שכבר מכיר את הרגליי המגונים לעתים לא זז כהוא-זה מנתיבו. אנחנו ממשיכים לטפס אל השמיים הכחולים, הנפרשים עכשיו יותר ויותר מתחתיי. קצב הטיפוס כבר לא חד כמקודם ואני לא מרגיש שום שינוי בנשימתי או באוויר סביב. למעשה, נדמה שהפסקתי להרגיש כלל ואני פשוט נוכח בתמונה סוריאליסטית זו כחלק מהנוף. כאן עצים, שם שמש, פה כביש, והנה רוכב ואופנועו משייטים להם בשקט כמה מאות רגל מעל כולם. חתימת האמן אינה נראית, ורק משיחת המכחול המטושטשת של הטבע בולטת בקונטרסט חד לקוויו הברורים של האופנוע. כנראה שלמיאזאקי יש יותר השפעה עליי ממה שחשבתי. עוד שתי מחשבות קדימה ואנחנו מעל הים. בכל הזמן הזה, אין לי אפילו צל של מושג לאן מועדות פניי. גם כשעוד הייתי על הכביש לא ממש ידעתי. זה לא משנה בלאו הכי כי כשמגיעים, יודעים. מבלי שאני שם את ליבי לכך, אנחנו מעל הים.
כבר קרה לי שנתקע לי בראש שיר מרגיז או מעצבן ואז זה ממש סיוט. אתה רק מנסה למצוא שיר אחר שיחליף את העקשן שמנגן לך בראש ומסרב לעזוב. עסק לא פשוט. לרוב יש לנגן בכוח שיר אחר עד שההוא החצוף יבין את הרמז ויסתלק, מותיר אותך בשעות שלאחר מכן עם שברי צלילים שמאיימים לקום ולהתאחד לאותו השיר שניסית להיפטר ממנו אך לפני זמן לא רב, כמו רובוט מרושע אשר מנסה לאחד את חלקיו מחדש בכדי לנקום את מותו.
הים כחול ורחב כהרגלו ודומה למראה שבה השתקפותי נראית קלושה בלבד, כאילו מלווה אותי מישהו מצידם השני של פני המים. אני מנסה לראות האם למלווה האלמוני יש גם פנים או רק צללית, אבל זה עושה לי קצת סחרחורת אז אני מחזיר את המבט לפנים. החלק הכי טוב בים הוא השקט. כמו מתחת למים, גם מעליהם יש מין שקט מרגיע שכזה. מונוטוניות של גלים, צדפים נעים קדימה ואחורה בזרם, סלע קטן עומד אמיץ מול עדינותו העוצמתית של הים. פחות או יותר כשכבר אין יותר יבשה מסביב, אני שם לב לשקט הזה. המנוע עובד – אני מרגיש את הוויברציות ורואה את הסל"ד נשאר כשהיה, אבל אין שום קול. גם הרוח, שעדיין מנשבת מהעולם אל תוך הקסדה ושוב החוצה והרחק ממני, ממשיכה לנשב, אולם הפעם עושה זאת בשתיקה מעוררת השתאות. אפילו חום המנוע כבר איננו ואני מרגיש מוזר, אבל בבית. כאילו כבר חוויתי את זה אלף פעמים בעבר. אוויר קריר נושב על פני עכשיו, ריח טרי של טבע, של מרחבים, של הזדמנויות. זיכרונות של דברים שעוד לא עשיתי מציפים אותי ונוטעים בי תקווה לעתיד טוב יותר, שקט יותר, ברור יותר.
ההודים מאמינים שהעולם בנוי מצלילים. היקום, כדור הארץ, בני האדם, חיות, צמחים, אבנים – הכל מצלולי ובנוי מהברות ותווים שאם איזונם יופר הכל יקרוס אל תוך עצמו ויחדול, על מנת להתקיים שנית ומלכתחילה, וכך במעגל אינסופי של מוות ולידה עד האינסוף. הרישים היו הראשונים שקלטו את אותות היקום והעבירו אותם הלאה אל האדם. ההברה 'אום' היא ההברה הראשונה אשר עליה מושתת הכל. בלא ה'אום', לא היה כלום ולא יהיה כלום, בדיוק כמו חוסר-ההברה שבאה בסופה. על מנת לשמור על שלמות העולם, ממלמלים הם – ההודים – מנטרות, תפילות וברכות לאלים השונים, ובלבד שהסדר הקוסמי יישמר. אם חושבים על זה רגע לעומק, בעולם שבו חומר הוא חלקיקים וגלים ושום דבר אינו כפי שהוא נראה, פתאום זה לא נשמע כל כך מוזר.
קשה להצביע על הרגע המדויק שבו נגמר הים והתחילה האדמה. איפשהו בין מצמוץ לבין חלקיק השנייה של הפריטה על המיתר. רגע אחד היה רק ים ורגע לאחר מכן אנחנו כבר בטיסה נמוכה בעמק מוריק. פרות מלחכות עשב בנחת ואינן מתעניינות בנו, רומזות לנו כי אנו עבורם עוד מופע קיומי אליו הן כבר רגילות, רגילות עד כדי כך שאין אפילו צורך להרים את הראש מהעשב הטרי שלפי ריחו וצבעו ניכר כי אך לא מזמן קיבל את מנת הגשם הרגילה שלו. העמק נפתח ימינה לעמק דומה כאשר במרכזו נחל ובו זורמים מים כחולים וצלולים להפתיע. ניתן לשמוע אותם זורמים בשקט. קולות זרימתם הקטנה מפתיעים אותי אחרי השקט של הים, אבל כל זה נראה לי נכון כל כך שאני לא מפקפק אפילו לרגע. עוד כמה שניות של טיסה בגובה נמוך על תוואי העמק, וההרים נפתחים לשדה רחב התחום מארבעת צדדיו ביער צפוף של עצים דקי גזע. למרות שאני מאוד רוצה, אני לא מסוגל לגרום לאופנוע לעצור. ידיי שבו זה מכבר אל הכידון עוד כשנגמר הים, אולם הן אינן מגיבות לפקודותיי ונראה כי שייכות הן יותר לאופנוע מאשר לי. אנחנו טסים מעל היער, בגובה הצמרות. לפנינו כבר ניתן לראות את סגירתם של ההרים, את היער המטפס במעלה מורדותיהם, הולך ונהיה דליל יותר ויותר ככל שמתקרב אל פסגתם הארוכה והחלקה, פסגה שנראית יותר כמו קימור-גוף של בת זוג אהובה מאשר סוף של הר.
כשהשירים מתנגנים כל הזמן בראש, לא צריך עוד צלילים. פתאום אתה לא מדליק את הרדיו באוטו, גם בנסיעות ארוכות. אתה רק שם את אותו הדיסק המוכר, כאילו כדי לספק לך את המשענת שאתה צריך בעולם המשתנה ללא סוף. הנה, כאן מגיעה העלייה המוכרת בטון, ועכשיו הסולן קצת מחליק בקולו והקהל מוחא כפיים, מאושר מכך שגם אדם מוכשר כמוהו מסוגל לטעות. מה כבר אפשר לחדש? הכל אותו הדבר, אותם התווים, אותן ההפסקות, אותם קטעי הסולו. ופתאום אתה שומע משהו שלא שמעת קודם. כלומר, שמעת, אבל לא בצורה הזו. שוב המציאות נצבעת, שוב רגעים בודדים הופכים עורם, שוב עולם משתנה לנגד עיניך. והנה השיר שוב מוכר עכשיו ושוב אינו מפתיע.
אנחנו עולים אל מעבר לקימור פסגתו של ההר. השמש מסנוורת אותי לרגע בעיניי והרוח שמנשבת על פניי מהמהמת לה מנגינה נמוכה שאני לא מצליח לזהות. נהמת הרוח מתגברת ואני שם לב שהאופנוע מתחיל לטפס שוב לגובה, כאילו היה הוא חץ הנורה מקשת, חד, מדויק, חותך את האוויר בשקט ובמיומנות. ככל שאנחנו עולים הנהמה מתגברת ומשתנה חליפות – עכשיו היא נמוכה ומרעידה בעדינות את הבטן ומיד עולה חזרה רק בכדי לרדת שוב אל אותה נעימות נמוכה. לראשונה לאורך הטיסה, האופנוע ואני מיטלטלים. נעים לצדדים בכוח לא מוסבר, כאילו יד נעלמה אוחזת בנו ומנסה להסיטנו ממסלול טיסתנו. אני אוחז בברכיי את המיכל ומנסה לזהות את השיר אותו רומזת לי הרוח.
צלילים הם דבר מוזר. מספיק שינוי קטן ביותר בכדי להפוך שיר על פיו. מספיקה לחישה שקטה בכדי לעורר בנו זיכרונות, ריחות וטעמים שייתכן ולא חווינו שנים רבות. מספיק תו אחד, אשר לו משמעות, בכדי לזרוק אותנו אל העבר, לנטוע בנו את העתיד, להעביר את מבטנו אל תוך תוכנו ולצלצל בפעמוני ההווה המתנפץ אל דלתנו כיצירת זכוכית עדינה אשר ברגע מצלולי יחיד ומובהק משנה את צורתה מיחיד לרבים, הופכת ממקשה אחת לאלפי רסיסים, מתפשטת לאלפי מהוויות, רבות כמו קרני השמש הנשברות בהן באור עדין ומרגיע של אחר צהריים סתווי.
בטלטול האופנוע השלישי, הכל קורס. ברגע אחד, שלא ניתן לדעת מתי התחיל או ייגמר, אור מאיר על גופי. האופנוע אינו נראה עוד. מסך לבן עם מנורה במרכזו מופיע מול עיניי. נהמת הרוח נשמעת היטב, עולה ויורדת, אולם אותה הרוח עצמה אינה מנשבת יותר על פניי. היד הנעלמה אשר טילטלה אותי בטיסתי עם האופנוע הופכת מוחשית, וטילטולה – פראי. אני מזנק בבת אחת מהמיטה, אוחז בידה של חברתי אשר עד לפני רגע ישנה לידי את שנת הלילה וכעת מנערת את כתפי בניסיון נואש להעירני, ושנינו תופסים מחסה בשיפולי המיטה. בחוץ האזעקה נשמעת, הולמת בנו, מאיצה בנו, מציפה בנו את תמונות מהדורות החדשות מהחודשיים האחרונים. אנחנו מגנים על ראשינו עם הידיים, כמו שהסבירו בפיקוד, העורף ומחכים לפיצוץ. האזעקה נוהמת את נהמתה האחרונה והנמוכה, ושקט מבשר רעות משתרר. שני פיצוצים נשמעים היטב ומרעידים את החלונות. בטח יירוטים. נשמע קרוב. קרוב מאוד. קרוב מדי. אנחנו מסתכלים האחד על השנייה ומשחררים אנחה משותפת, מתיישבים על המיטה ומסתכלים האחד על השנייה, מהרהרים בשבריריותו של הקיום. כאן שנינו חיים ובמקום אחר שניים אחרים מתים. העולם סביבנו משתנה.
בוקר.
