טור: טייס אוטומטי

צילומים: ערן בריינר

האוויר מריח מגשם באחד העם 54. רבע לארבע בבוקר מחוץ לאלפא-בית, הקצב עדיין מבעבע בכפות הידיים אחרי שתופפתי על הפרקשנ'ס ביחד עם פטריק גרוב. גולשים על הביט של Yogo. מרחפים עם הרמוניות עוטפות ובייס ליין מלודי ועמום הבוקע מהסאב וופר. בפה טעם של גוורצ מהליין הכחול, עשב מתוק שחברי האופנובר הכין מבעוד מועד, וניקול – תיירת מבוסטון שלמדה הלילה את נפלאות ההבנה של התיבה המוסיקלית, ודי-אן-איי של כורדי ירושלמי.

אוהב את הרגע הזה, לפני שמתחיל טקס ההתארגנות לקראת רכיבה לילית רוויה באדרנלין. 8tracks כבר ממשיכים את סגנון ה-Deep House האיטי (124 BPM). חובש את הקסדה, מתעטף בצעיף מצמר, רוכס את ג'קט הרכיבה ועוטה על כפות הידיים כפפות. קול של רובוט נשי בוקע מהקסדה: Mobile Phone 1 – Connected!. אחריו המוסיקה משודרת בסטריאו, וזה הקיו שלי. בדיוק כמו בשיר של דניאלה ספקטור: "מוד לילה נכנס לפעולה".

כשטס נמוך באחת היציאות של איילון מתל אביב, חמשת המסלולים המוארים ריקים. המחשבות מתאימות עצמן לתנועה ולפסקול. חמשת הנתיבים שמתחילים באיילון מצטמצמים בכביש 1 ולבסוף מסתיימים בנתיב בודד העולה להר אדר – מהווים משל סימבולי לאהבות שהיו לי. ארבע במספר. עם כולן עברתי כברת דרך ואת כולן מסמסתי בשל הרצון להיות בנתיב משלי.

סוליסט. הגיוני שמשלח ידי הוא לעשות סאונד באקווריום מבודד אקוסטית. לבד, עם פיידרים לבנים ונורות לד ירוקות הנדלקות ונכבות לסירוגין. הגיוני גם שאוהב לתקלט במסיבות. מסביבי צוחקים, רוקדים מחייכים ונהנים. כך גם אני – אבל עם כל הביחד, כשכולם נעים באותו הקצב, מקיף את עצמי בלפטופ, קונטרולר ואוזניות. מתכנן את הדבר הבא שישולב בצורה חלקה ונעימה, כי שינויים מפחידים אותי. זה שבחרתי בכלי תחבורה שהוא הכי לא חברתי סוגר הרמטית את תמצית הווייתי כפרש בודד שסף הריגוש מהווה נדבך חשוב בחייו.

כשעובר את מחלף בן גוריון זונח את מחשבותיי על טעויות בגזרת האהבה לטובת מחשבות על טעויות בגזרת הרכיבה. כל אופנוען פוחד מהרגע המסויט שגופו ישקע אט-אט למצולות באגם השחור והסמיך של טעות חייו. הרגע הזה מעביר בעמוד השדרה צמרמורת, וגורם לאחיזתי במצערת להרפות מעט ולרדת למנהלתית ב-140. ממש בעוד כמה ימים, ב-26 לאפריל – סוגר שלושה עשורים לחיי. רבע מהקיבולת שמתכנן לשאיפה הריאלית של 120. יש לי עוד חלומות להגשים, הרים לכבוש, קרמיקה, פרקט ופורצלן לבחור וסעדונים קטנים לעשות.

אחרי שער הגיא חושב על הימים הללו שלפני ליל הסדר אהובים עלי. הבתים מצטחצחים, חולצות לבנות חגיגיות מגוהצות והטבע מתגלה במלוא עוזו. רגע לפני יולי-אוגוסט המכילים בתוכם מבצעים צבאיים המלאים בזעם ומסיבות גג המהוות אסקפיזם רגעי – יש משהו שליו באוויר. אפילו השיפוצים הלא נגמרים של הכביש המהיר, המכריחים אותי להתחמק מבורות, טלאים של אספלט בגובה שונה וקטעי כביש מגורדים, לא מצליחים לערער את תחושת החג הממלאת את הלב בתקווה ושהכל יהיה בסדר. בלי ששמתי לב, כאילו הייתי על טייס אוטומטי, מאותת ימינה ועולה על מחלף חמד לכיוון הבית. הטמפרטורה צונחת וגורמת לי לחשוב על השינויים הקיצוניים במזג האוויר שחלו בחודשים האחרונים: שלג הלבין את צמרות העצים, אובך כיסה באבק טורדני כל חלקה טובה וגשם שטף אותו והרגיע את הרצון לנקות באובססיביות את החלונות והתריסים. בעוד כמה שבועות ג'קט הקיץ יחליף את הנוכחי. רגע לפני הלילה הכי חגיגי בשנה, מבטיח לעצמי להיות אופנוען שקול יותר, חבר ואח טוב יותר ואדם המקבל את טעויותיו ולומד מהן.

חג פסח שמח!