יומן מסע – אחינועם באפריקה: דרום-אפריקה

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטר לרכב מאיסט לונדון לקופי ביי, עיירת נופש שקטה על החוף הפראי של דרום אפריקה. כשיצאתי לדרך בבוקר האפרורי אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך, כי הוזהרתי שהיא במצב גרוע עם מלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.

נסעתי לאט ולקחתי את הזמן ליהנות מהנוף של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של הוסטל בקופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, ולאחר שעה עזבתי את הכביש המהיר ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ-50 קילומטרים, מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ-600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. משיחה עם שאר הנהגים במחסום הבנתי כי הם מוחים על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם, למרות הבטחות הממשלה. בעודי עומדת שם ומתלבטת מה לעשות, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו, ובנונשלנטיות אופיינית לאפריקה החלו לירות לעבר המפגינים, אשר מיד התפזרו. לאחר כמה דקות החלו לחזור המפגינים. זהו, עכשיו ניתן לשבת למשא ומתן כמו שצריך.

למזלי הגדול פגשתי במחסום את האנזי והחלטנו לנסות לעבור בדרך היקפית. לאחר חצי שעה של נסיעה הגענו לשביל עפר מחורץ, אך נאמר לנו כי גם כאן המקומיים מפגינים ואף זרקו אבנים על כמה מכוניות. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור, לחזור חזרה לצומת הראשי ולחכות. בשלב מסוים הגיע צעיר עם אלה ביד וניסה לשכנע אותי לרכב לעבר המחסום, כנראה כי רצה להשתעשע ולראות כיצד הם זורקים עליי אבנים. ישבתי על האופנוע עם מעגל שהולך ונסגר עליי של בחורים גוערים. ואז פתאום המעגל נפרץ, אישה מקומית נפנפה בידיה והבריחה את הקהל. ניהלנו שיחה ארוכה על חייה בכפר.

לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע וכעת מנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשטרה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאני כל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן, אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.

כשהגעתי סוף סוף להוסטל הופתעתי לראות שני רבנים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח מפני שהם שמעו שישנו יהודי או שניים בעיירה שכוחת האל הזו. היינו בסך הכל ארבעה ישראלים – בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני – אז לארוחת ערב הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאת גנג’ה מיוחדת. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומך יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.