נוסטלגיה: דוקאטי פאזו

הדוקאטי פאזו 750, פרי עיצובו של מאסימו טמבוריני, הוצג בשנת 1986 כניסיון להיכנס לטריטוריה של אופנועי הספורט היפניים. בשנת 1989 גדל בנפחו ל-906 סמ"ק וסיים את חייו ב-1992 עם 907 סמ"ק.  

משפחת דוקאטי ייסדה את חברת האופנועים בשנת 1926. עד לרכישתה בשנת 2012 על-ידי קבוצת אודי עברה החברה מספר רב של שותפים ובעלים; אחד מהם היה קאג'יבה, שרכשו את דוקאטי בשנת 1985. בקאג'יבה זממו על המנועים, ואילו בדוקאטי היו צריכים כיוון אחר – מודרני יותר שניתן גם למנף כלכלית. הדוקאטי 750 F1 דאז היה מעין אופנוע מרוץ עם רישוי כביש בעיניים של דוקאטי, אך בוחני הרכב והלקוחות ראו אותו כקרש גיהוץ על הכביש, עם מקום אחד שהוא יכול להרגיש בו נוח ויעיל – על מסלול מרוצים חלק. כהחלטה אסטרטגית דאז, החליטו בקאג'יבה למקד את דוקאטי בשוק העולמי, ולכן נדרשו לאופנוע שיכול לספק את הסחורה מול האיום היפני הארבעה-צילינדרי שכבש את אולמות התצוגה והמכירות.

בדוקאטי שכרו את שירותיו של מעצב צעיר בשם מאסימו טמבוריני – שהיה חלק ממקימי בימוטה ושמאז המשיך ועיצב את הדוקאטי 916 האייקוני ומשפחת ה-F4 של MV אוגוסטה – על-מנת להביא אותם למיינסטרים. בשנת 1985 הוצג בתערוכת מילאנו הפאזו (PASO), שנקרא כך לזכרו של רנזו 'פאזו' פאזוליני (Renzo Pasolini), שנהרג על מסלול מונזה בשנת 1973. טמבוריני השתמש במנוע ה-748 סמ"ק מקורר האוויר שהגיע מה-F1: תצורת L-טווין, וגל זיזים עילי יחיד המופעל על-ידי שסתומי דזמו. המנוע מוקם בתוך שלדה מפלדה כרומולי ושלדת זנב מאלומיניום. צמד הצילינדרים סיפקו 72 כ"ס ב-7,900 סל"ד, שהספיקו ל-210 קמ"ש, וחוברו לתיבה בת חמישה הילוכים. המאפיין הבולט בפאזו היה העיצוב כמובן, שכלל פיירינג מלא ואטום (רק ההונדה CBR600 שיצא באותה השנה הציע את אותו הקונספט) שכיסה את כל האופנוע – מאתגר, לאור מנוע קירור האוויר שדורש זרימת אוויר ישירה לצלעות הקירור. מאפיינים נוספים היו המשקף הקדמי האטום בצבע האופנוע ויחידת המראות והמאותתים האינטגרלית. הפאזו יצא באותה השנה רק בצבע אדום. לאחר מכן הוצע גם בצבע כחול ובצבע לבן. משקלו היבש עמד על 195 ק"ג.

הדוקאטי פאזו 750 נמכר בשנתיים הראשונות שלו ב-4,863 יחידות. בארצות הברית, שוק היעד המקורי שלו, נמכרו 700 יחידות. הפאזו התקבל ברגשות מעורבים. רוכבי דוקאטי האדוקים לא ראו בו כאופנוע איטלקי טהור – הוא היה יפני מדי בשבילם באופיו. לשאר העולם הפריע תג המחיר הגבוה שלו – גבוה משמעותית מהסוזוקי GSX-R750 שנמכר במקביל. בנוסף, הביצועים שבסך-הכל היו פושרים ובעיות האמינות – בראשם בעיות חשמל אופייניות וסתימות קרבורטור הוובר (Weber-Marelli), שככל הנראה לא התאים למנוע בנפח כזה. בולמי המרזוקי, בלמי הברמבו וגלגלי ה-16″ סיפקו התנהגות טובה, אך לא ספורטיבית-חדה ובטח לא למסלול.

בשנת 1989 הוצג דגם הפאזו 906 (בתמונה הראש הידיעה), כאן עם מנוע גדול בנפח 904 סמ"ק, 88 כ"ס, 220 קמ"ש ושישה הילוכים. המנוע עבר להיות מקורר נוזל אמנם, אך בעיות הקרבורטור לא נעלמו. ה-906 נמכר ב-1,802 יחידות בלבד. שירת הברבור של הדגם הופיעה בשנת 1991, כבר ללא השם פאזו אלא כ-907i.e, ששיפר את נקודת התורפה העיקרית והחליף את קרבורטור מבית וובר בהזרקת דלק אלקטרונית מבית אותו היצרן. ההספק עלה ל-90 כ"ס שהספיקו ל-230 קמ"ש, והחישוקים גדלו ל-17″ לטובת יציבות מוגברת. רק 2,303 יחידות נמכרו וסגרו את הגולל על הדגם.

הפאזו אולי לא נחשב בזמנו לדוקאטי קלאסי בעיני הדוקאטיסטים האדוקים, אך אם נסתכל 34 שנים אחורנית נבין שהוא גם היה מרכיב פרסונלי חשוב בהתפתחותו של מאסימו טמבוריני כמעצב-על, וגם סימן את תחילת העת החדשה והמוצלחת של דוקאטי שהתחילה עם הפאזו ופרחה עם המונסטר שהוצג ב-1992. הפאזו נמכר אמנם בישראל, ולמרות שאין לנו נתונים מדויקים נוכל לנחש שלא נמכרו הרבה ממנו ובטח בודדים שרדו מאז. בכל מקרה, לדוקאטי פאזו יש מקום של כבוד בכל גראז' אספנות בימינו.

דוקאטי פאזו 750, מקורי לחלוטין ובמצב מושלם, שהגיע ארצה החודש בייבוא אישי: