על המסלול החדש בפצאל

צילום: אריק ליאור

יש מסלול בישראל!

אחרי שנים שבהן דיברו על הקמת מסלול אספלט חוקי בישראל, ובזמן שבחודשים האחרונים עובדים במרץ על הקמת מסלול שצפוי להיחנך בטקס חגיגי בערד בשבוע הבא, יחסית בשקט ובלי הרבה דיבורים הוקם לו מסלול נוסף בבקעה בסמוך לישוב פצאל. אורכו כ-1.4 ק"מ ורוחבו 12-15 מטרים, מה שהופך אותו מתאים ומהנה לא רק עבור אופנועים קטני נפח ורכבי קארטינג – הוא מאפשר למכוניות ואופנועי ספורט 'בגודל מלא' לנוע עליו במהירויות גבוהות בהרבה מאלו שאליהן היינו מורגלים עד היום באותם מסלולים מקומיים קטנים שנבנו ונהרסו לאורך השנים, דוגמת כוכב יאיר ונחשונים. נכון, אנחנו עוד רחוקים מלארח פה מרוצי מכוניות ואופנועים בינלאומיים – אבל זוהי בהחלט התחלה בכיוון הנכון.

במהלך חודש יוני התקיימו על המסלול מספר אירועי פיילוט לרכבים ולאופנועים מסוגים שונים, בהם נבחנה התאמתו של המסלול לכלי רכב שונים, לרבות תוואי המסלול המתאים לכל אחד מהם, בחינת מיקום המיגונים ושטחי ספיגה, וכן כלל הלוגיסטיקה הנדרשת הכרוכה בהפעלתו של המסלול לקבוצות של כלי רכב.

מאחורי הקמתו של המסלול עומד מיקי יוחאי, דמות מוכרת בספורט המוטורי בישראל והבעלים של חברת 'קרוס קאנטרי' המפיקה תחרויות מוטוריות, בשיתוף פעולה הדוק עם המועצה האזורית בקעת הירדן וראש המועצה העומד הראשה, דוד אלחייני. הפרויקט החל לפני קצת יותר משנה, כשהתכנון המקורי היה הקמת מסלול ראלי קרוס, אך זה הוסב למסלול אספלט, ואילו בתכניות העתידיות צפוי המתחם כולו לגדול ולהכיל בין היתר תוואי מסלול לתחרויות ראלי קרוס וענפי ספורט מוטורי נוספים. את עלות הקמת המסלול – כ-3.5 מליון ש"ח עד כה – מימן יוחאי מכיסו הפרטי.

בשבת האחרונה התקיים בפצאל בפעם הראשונה יום מסלול מאורגן לרוכבי אופנועים ביוזמתה של עמותת מסלול, היא עמותת אופנועי הכביש (סופרבייק) בישראל. גם אנחנו נרשמנו מבעוד מועד ליום המסלול שאליו הגיעו כ-60 רוכבים שעלו לרכב על המסלול, יחד עם חברים, בני משפחה ואנשי עמותת מסלול שכאמור היו אמונים על האירוע שהתנהל בצורה מסודרת ומאורגנת להפליא.

לא ברור אם היה זה החום הכבד שהחל להשפיע עוד בטרם הסתיים לו הרישום בשעה 7:00 בבוקר, או שמא ההתרגשות שאחזה בכל הנוכחים מכך שהם עומדים לקחת חלק ביום הזה, יש האומרים היסטורי – עם זה אנחנו לא יכולים להתווכח – אך הסדר נשמר לאורך כל היום כפי שהיינו מצפים לראות באירועים מקצועיים מסוג זה, ובמובן מסוים זה אפילו העצים את החוויה.

2 הקפות על המסלול החדש בפצאל על-גבי סוזוקי SV650

האספלט השחור והטרי של המסלול אמנם מכוסה בשוליו בחול המדברי של הבקעה, אך במרכזו ובקווים שעליהם מתבצעת הרכיבה הוא נקי ומספק אחיזה גבוהה, כצפוי ממסלול שזה עתה נסלל. תוואי המסלול עובר על ודרך תלוליות חול שמספקות שינויי גובה קלים במספר מקומות לאורכו, ואף כמה פניות עוורות למחצה. על אף שמספר הפניות המוצהר בו הוא 9, אנחנו ספרנו 13 – מהן 8 שמאליות ו-5 ימניות, אם מתחשבים בעובדה שחלק מהפניות הן בעלות יותר מאפקס אחד. בשלב הזה עוד אין שוליים רחבים או אזורי ספיגה משוכללים, ועל מלאכת הבלימה במקרה של ירידה לא מתוכננת מהאספלט אמון החול המדברי, וגם האספלט עצמו עוד דורש נגיעות אחרונות פה ושם כדי לאפשר רכיבה ונהיגה עליו בצורה יותר חלקה ובמהירויות גבוהות יותר.

ה-SV650 עולה על המסלול

למסלול, מרחק 85 ק"מ ממרכז תל אביב – כשעה ורבע נסיעה ברכב בשעות שבהן הכבישים ריקים, וקצת פחות משעה עם האופנוע – הגעתי בשעת בוקר מוקדמת במיוחד של יום שבת כשהחליפה כבר עליי. מי שהתארגן עם חברים שהגיעו ברכב, שם את הדברים אצלם ורכב אל הבקעה בלבוש מנהלתי לחלוטין. אחרים, כך גיליתי מאוחר יותר, ארזו את החליפה בתיק גב גדול אותו העמיסו עליהם כדי לחסוך מעצמם את ההנאה הצרופה של רכיבה חזרה הביתה עם חליפה בשמש היוקדת של חודש יולי. אימצתי.

כלי התחבורה שלי לאירוע היה לא אחר מאשר הסוזוקי SV650 שנמצא אצלנו במערכת במבחן ארוך טווח כבר 5 חודשים, כשהוא נועל צמיגי Mitas Force Sport (עליהם עוד נספר בהרחבה בפעם אחרת) שהורכבו לפני פחות מ-3,000 ק"מ. לנוכח הסיבה שלשמה התכנסנו – רכיבת מסלול, וגם בגלל שאני שוקל קצת יותר מאביעד שאצלו בילה האופנוע את מרבית התקופה, הקשחתי את עומס הקפיץ בבולם האחורי בשני קליקים; משן מס' 3 לשן מס' 5 (מתוך 7). מאחר וכבר פתחתי ארגז כלים, על הדרך גם פירקתי את המחרשה עם לוחית הרישוי ואת המראות. ההיגיון מאחורי זה עמד איפשהו בין מראה יותר נכון למסלול, לבין מחשבה על מזעור הנזק, על כל מקרה שלא יהיה. אחרי הכל, למסלול באים בשביל לאתגר קצת את השילוש הקדוש של רוכב-אופנוע-צמיגים (את האספלט לא מאתגרים, הוא אלוהי המסלול).

הרוכבים חולקו ל-3 קבוצות שבכל אחת מהן כ-20 רוכבים, תוך ניסיון להרכיב כל קבוצה מרוכבים ברמה דומה פחות או יותר. במקור הייתי מתוכנן להיות בקבוצה האמצעית, אבל למקצה הראשון עליתי עם הקבוצה המהירה לבקשת המארגנים. עם כל הקפה הקצב התגבר והמסלול התגלה בחלק מהפניות כיותר טריקי ומאתגר ממה שהוא נראה בהתחלה במהירויות נמוכות יותר, במיוחד עבור ה-SV שמהר מאוד גילה שהגששים על הרגליות שלו לא ישרדו את היום הזה אם הרוכב שעליו לא יעשה משהו בנדון. אז הוא עשה.

במקצה הבא שמחתי לחזור לקבוצה המקורית שלי, כך גם הרווחתי זמן מנוחה ארוך יותר של 45 דקות במקום 30 בין הסשנים. הבנתי שאת הגשש השמאלי אני יכול ואף רצוי שאפרק, במיוחד לאור העובדה שיש יותר פניות שמאליות, אבל גם מאחר וזה הצד שבו אני מרגיש יותר בנוח להוריד את האופנוע נמוך יותר. את הימני השארתי כדי לא להסתכן במגע של האגזוז עם האספלט. זה אומר שבפניות ימינה אנסה כעת להוציא יותר את הגוף ופחות להטות את האופנוע.

החלק השני עבד רוב הזמן, ואת הפניות ימינה הצלחתי בדרך להשלים מבלי להשחית יותר מדי פעמים את האספלט עם הגשש הימני. בצד שמאל לעומת זאת, מסתבר שטוב שפירקתי את הגשש, אבל לא היה די בכך – שכן רגלית הרוכב הושחזה ושויפה שוב ושוב, ולעתים גם חלקי מתכת אחרים.

למקצה השלישי עליתי כשאני כבר די תשוש מהחום, שכן למעט הסככות שהוקמו והמים הקרים שסופקו, לא הייתה ממש דרך להימלט מהחום המדברי בהיעדר כל סוג של מבנה בתחומי המסלול. באופן מפתיע, דווקא בזמן הרכיבה הצלחתי לנדף מעט את חום הגוף באמצעות הרוח, מה שעודד אותי להגביר את הקצב עוד קצת. מה שפחות עודד אותי להגביר את הקצב היה הבלם הקדמי של ה-SV, שלא כל כך הצליח לעמוד בדרישות המוגזמות שלי והכריח אותי לבלום מוקדם יותר לפני חלק מהפניות.

מבט חטוף אל עבר הצמיגים בירידה מהסשן גילה שהם עבדו קשה, ובמיוחד הצמיג הקדמי. לשמחתי, הצמיגים סיפקו מעבר לאחיזה המצוינת, שבתורה עזרה לחפות במשהו על הבעיה לבלום חזק, גם ערימות של פידבק בנוגע למצב האספלט והאחיזה בכל רגע נתון. המחשבה על כך שיש רוכבים שמחליפים סט צמיגים ספורטיביים יקרים כל 700-800 ק"מ בזמן שקיימים צמיגים שעושים עבודה מעולה גם על המסלול וגם ביום-יום ומחזיקים אלפי קילומטרים, נראתה עוד יותר ביזארית כשהבנתי שבכלל לא דחקתי את הצמיגים לקצה.

את הדרך חזרה לתל אביב עשיתי כשאני על 20% סוללה, ולא בטלפון, אבל עם חיוך מאוזן לאוזן בתוך הקסדה, כמו ילד שיצא מחנות ממתקים ויכול היה לקחת כל מה שהוא רק רצה עד שתכאב לו הבטן. "יש פה מסלול", עברה לי שוב המחשבה בראש. נכון, הוא לא ליד הבית, ולעלות עליו בימים מסוימים בשנה אחרי 10:00 בבוקר ולפני 19:00 בערב שקול לניסיון התאבדות, ואפשר להמשיך ולחפש מה לא מושלם בו. ואפשר גם שלא.

כי מרחק שעה נסיעה מהבית זה לא כמו כמה שעות טיסה, וכמות הפעמים בשנה שאפשר יהיה להגיע לשם מבלי לחשוש שיירד גשם שואפת ל-100%, ואם ממש רוצים, אז בימים ה(מאוד) חמים באים מוקדם ומסתלקים מוקדם.

טפחתי ל-SV על המיכל, רוצה לומר לו שהוא היה אחלה סטוץ לפעם ראשונה על מסלול בגודל חצי-אמיתי על אדמת ארץ הקודש, אבל הייתי עייף מדי, אז לא אמרתי. גם ככה כבר הייתי עסוק במחשבות על האופנוע הבא שאיתו אני רוצה להגיע לפצאל. כי רכיבת מסלול עושים הארד-קור, או שלא עושים בכלל.