פוקוס לעבר: וספה PX המיתולוגית

בשנות ה-80 ו-90 וספה הייתה שם גנרי לקטנועים, וגם הייתה ה-כלי של השליחים והמשטרה; בואו ניזכר בקטנוע הנפוץ והאמין של פעם.

הווספה (צרעה באיטלקית) התחילה כקטנוע של פיאג'ו אי-שם בשנת 1946, ומאז עברה גלגולים רבים. אנו נתרכז הפעם בווספות המקוריות – שהיו עם מנוע דו-פעימתי מעשן, עם 4 הילוכים וקלאץ' ביד שמאל, ועם ארגז תנובה יעיל מאחור. בגלגול המודרני של הווספה – ה-GTS – מדובר בכלי מודרני לחלוטין הכולל מנוע 4 פעימות נקי, תמסורת וריאטור ועיצוב מודרני, שאמנם נשען על קווי המתאר של הווספה המיתולוגית, אבל עושה את זה בהמון חן וסטייל עדכניים, ובעיקר שומר על ערכי הליבה של וספה, בעיקר בנראות. אבל, כאמור, נתרכז בישן נושן – בקטנוע הישראלי המיתולוגי.

מה שמאפיין את הווספה זה שלדה אחודה ועיצוב היוצר מגן על רגלי הרוכב, מנוע מכוסה הצמוד לגלגל האחורי, העברת הילוכים דרך ידית הכידון וגלגל רזרבי המתחבא מתחת לכנף האחורית. הרבה מעל ל-16 מיליון יחידות וספה נמכרו מאז הוצג הדגם, שהפכו אותו לאחד מדגמי הדו-גלגלי הנמכרים ביותר אי-פעם.

לווספה היסטוריית ויקיפדיה שהולכת אחורה למלחמת העולם השנייה, אבל אנחנו כאמור נתרכז בשחזור החוויה של רכיבה על דגמי ה-PX הנפוצים והמוכרים שיוצרו בשנים 2007-1977. במשך השנים בוצעו שינויים מעטים, ביניהם מעבר לבלם דיסק קדמי בשנת 2000. בשנת 1985 הוצג דגם ה-E עם מתנע חשמלי. אגב, בשנים 2000-1998 שווקה הקוזה, שהייתה הגלגול המודרני של ה-PX עם שיפורי שלדה ומתלים, מערכת בלימה משולבת וערבוב שמן אוטומטי, אולם הקוזה לא נחלה הצלחה מרובה.

לארץ הגיעו דגמי ה-PX150 וה-PX200. שניהם נעו סביב ה-108 ק"ג, כשההבדל במנוע החד-צילינדרי דו-פעימתי היה בנפח כמובן ובהספק המוצהר – 12 כ"ס לגרסת ה-200, לעומת 9 כ"ס לגרסת ה-150. המהירות המרבית נעה סביב 100-90 קמ"ש.

אז איך היה לרכוב על הוספה PX?

לפני כן נתאר או נזכיר את התפעול של הווספה. העברת ההילוכים התבצעה בעזרת ידית שמאל. לחיצה על מנוף הקלאץ' וסיבוב כל יחידת הידית כלפי מעלה הביא אותנו להילוך הראשון ושיפר את גמישות מפרק היד. סיבוב למטה העביר לשלושת ההילוכים הנותרים. הניוטרל, כרגיל, התחבא בין ההילוך הראשון לשני, כשמילת המפתח היא מתחבא – היה קשה למצוא אותו. הבלימה התבצעה בעזרת מנוף קדמי כרגיל, כשאת הבלם האחורי מפעילים בעזרת דוושה שנמצאת באמבטיה בה נמצאים רגלי הרוכב. מבנה הקטנוע העמיס (הרבה) יותר משקל על חלקה האחורי של הוספה, מה שיצר תחושת ניהוג מעורפלת מאוד, ולכך לא עזרו חישוקי 10″ שהורכבו מקדימה ומאחור.

בלמי התוף של הווספה היו חלשים מאוד. בבלימה חזקה היה אפשר להגיע עם מנוף ימין כמעט לידית עצמה, והצורך להפעיל את שרירי הארבע-ראשי ברגליים גרם לכך שהרבה בלימות עם רגל ימין – שכאמור מפעילה את הבלם האחורי – גרמו לנעילה של הגלגל האחורי.

המנוע היה חלש בשתי הגרסאות, אבל מספק, ועם מומנט סביר. צליל השתי פעימות הייחודי יחד עם העשן הבלתי נמנע יצרו תחושה של מנוע נמרץ, אבל האמת שהמהירות המרבית הייתה נמוכה יחסית, ומכלול התחושות בקצה הסקאלה לא השרה ביטחון. מה שכן, היה מאוד קל לעלות לווילי עם הוספה – תשאלו כל שליח. לא שפנצ'רים היו נפוצים, אבל תמיד ניחמה העובדה שיש גלגל רזרבי שמתחבא מתחת לכנף הפח מאחור או בין רגלי הרוכב בדגמים ישנים יותר.

בעבר, ואף היום בקרב מבוגרים, וספה הייתה שם גנרי לכל קטנוע, כמו שג'יפ מתאר כל כלי רכב שיכול להיכנס לשטח. בשנות ה-90 הקטנועים מהמזרח, שהובלו על-ידי סאן-יאנג, הביאו את הבשורה השקטה והאוטומטית וגרמו לקרנה של הווספה לרדת במהירות. הקטנוע – שהיה פריט חובה בכל חברת שליחויות, במשטרה ובצבא – כבר לא החזיק מים. הווספה, שנשמתה קיימת עד היום בכל מחליפיה המודרניים, לרבות הדגם החשמלי, היא חתיכת היסטוריה ישראלית. עד היום קיים בארץ מועדון וספה פעיל שנהנה מתמיכת היבואן והיצרן, ומקיים מפגשים ותצוגות של כלים משופצים מספר פעמים בשנה. בעולם מתקיימים מרוצי אנדורו ומוטוקרוס המתבססים על אותן וספות שתי פעימות אגדיות – כמו הוספה-אנדורו של טיראן יצחקי בסרטון המצורף.

אייקון עולמי, ולא פחות מזה – גם ישראלי.