הזירה המשפטית: גם להולכי רגל יש אחריות

כתב: עו"ד אסף ורשה

רוכבי הדו-גלגלי והולכי הרגל נמצאים בתחתית סולם הטורף-נטרף על הכביש, אולם באופן מתמיה, רבים מהולכי הרגל משתמשים במרחב הציבורי כאילו אין עוד מלבדם, בבחינת לי אין חובת אחריות, ובכל מקרה של תאונה הרוכב או הנהג יימצאו אשמים. אולם מדובר על הנחת יסוד שגויה. חובת הזהירות הכללית (תקנה 21) קובעת מפורשות כי כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות ולא לקפח את זכותו של אדם אחר להשתמש באותה הדרך, ובכלל זה לא יפריע לתנועה ולא יעכב אותה, וכמובן לא יסכן חיי אדם.

אלא שבפועל, מדי יום מסכנים הולכי רגל את חיי רוכבי הדו-גלגלי ומקפחים את זכותם להשתמש באותה הדרך, בעיקר תוך התפרצות לכביש או חצייתו שלא במעבר חציה. בכל שנה מתרחשות מאות תאונות בנסיבות אלו, ועולה השאלה – האם בכל מקרה בית המשפט יקבע כי הרוכב אשם? האם חולשת הולך הרגל אל מול יתרונו היחסי של הרוכב מייצרת הטיה קטגורית וקביעת רשלנות מלאה ותמידית של האוחז בכידון? התשובה היא שלילי. בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר פסיקות מהן עולה כי בית המשפט מכיר בכך כי גם הולכי הרגל צריכים לקחת אחריות למעשיהם. בפסק דין של השופטת רנה הירש נכתב באופן ברור כי "הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה, אך אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו תוך סיכון עצמם ואחרים, מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם".

כך למשל, בפסק דין יוצא דופן שנתקבל השנה, חויבה אמא לפצות נהגת שהתנגשה ברכב אחר בנסיונה למנוע פגיעה בבנה שהתפרץ לכביש. בית־המשפט קיבל את טענת הנהגת כי האם לא אחזה בידה של בנה ולא מנעה את ריצתו לכביש, וחייב אותה לשלם לה קרוב ל־10,000 ש"ח ו־7,000 ש"ח כהוצאות משפט. גם החלטה זו מבטאת את התפיסה כי אין להטיל אחריות אוטומטית על הנהג אלא דורשת אחריות גם מהולכי הרגל. המקרה התרחש לפני כשנה וחצי כאשר הנהגת, רואת חשבון במקצועה, נהגה בשעת צהריים ברכבה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב באור ירוק. לפתע התפרץ למעבר החציה מאי-התנועה המפריד בין הנתיבים ילד כבן שלוש, שעמד ליד אמו שהייתה עמוסה בשקיות מהסופר הסמוך. הנהגת הסיטה את רכבה לימין כדי למנוע פגיעה בילד, ותוך כדי כך התנגשה ברכב שהיה מימינה.

על מנת להבין את אופן חלוקת האחריות בין הולכי הרגל לרוכבים ולנהגים, יש לבחון תחילה את חובת האחריות והאם יש תקנות ספציפיות שקובעות כיצד על הולך הרגל לחצות כביש:

בתקנות התעבורה נקבעו הוראות מפורשות להולך הרגל טרם חצה כביש. נקבע כי לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו והתברר כי ניתן לחצותו בבטיחות. אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם. וכאשר אין בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר כאמור, אך יש בקרבת מקום צומת, יחצה הולך רגל את הכביש בצומת. קביעה נוספות ומשמעותית מאוד היא כי הולך הרגל יחצה כביש במהירות סבירה, ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש, ולא יתעכב בכביש שלא לצורך. בנוסף, התקנות קובעות כי לא יירד הולך רגל ממדרכה באופן פתאומי או ללא שנקט זהירות מספקת, בעת שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה.

אם כן, מהם המקרים בהם בית המשפט ייחס רשלנות תורמת להולך הרגל?

סוגיית מהירות הנסיעה

בית המשפט ייטה לייחס רשלנות תורמת גבוהה יותר להולך הרגל אם יתברר כי הרוכב התאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, וכמובן למהירות המירבית שמותרת בו. כך למשל, בית המשפט קיבל את תביעתו של נהג לחייב בפיצויים הולכת רגל בה פגע לאחר שהתפרצה לכביש שלא במעבר חציה.

לטענת התובע, הקטינה התפרצה לכביש שלא במעבר חציה, ולכן חרף מהירות נסיעתו הנמוכה הופתע ולא הספיק לעצור ולהימנע מהפגיעה בה. השופטת קבעה כי הולך הרגל צריך לצפות כי התפרצותו לצומת במקום שאינו מיועד למעבר הולכי רגל עשויה לגרום לסיכון, וזאת לנוכח הבלימה החדה ו/או הסטייה של הרכב, כתוצאה מן התאונה או במטרה להימנע ממנה. למהירות יש השפעה מכרעת היות וגם אם הולך הרגל התפרץ לכביש, עדיין אם יימצא כי האופנוע הגיע לנקודת המפגש בין השניים במהירות גבוהה, בית המשפט ימצא כי התנהגות הרוכב נמצאת ברף הגבוה של הרשלנות, וכתוצאה מכך יפחית עד ישלול לחלוטין את זכותו לקבל פיצוי מהולך הרגל.

סוגיית הסיכון שטמון בתא השטח המסוים

כאשר המחוקק קובע כי על הרוכב להתאים מהירותו לתנאי הדרך, בין השאר הוא מצפה מרוכב להאט דרמטית את מהירות הנסיעה בקרבת בתי ספר וגני ילדים. בתיק שהובא להכרעת בית המשפט נקבע כי על אף שמהירות הנסיעה של הנהג הייתה נמוכה ביותר, עדיין, עליו היה לצפות כי מדובר בכביש שנמצא בסמוך לבית ספר יסודי – נתון שצריך לקחת בחשבון בהתייחס לשיקול הדעת של הילדים שנמצאים בסמיכות אליו. סביר להניח כי לו לא היה מדובר על ילדה קטנה שחצתה את הכביש בקרבת בית הספר, שיעור הרשלנות שהיה נקבע לה היה עולה על 25%.

מעבר לעונש שיוטל על הרוכב, מה המשמעות של אופן חלוקת האחריות בין הצדדים?

לרבים מרוכבי הדו-גלגלי אין ביטוח מקיף (ואף לא חובה, נוכח עלויות הפוליסה), אלא במקרה הטוב פוליסת צד ג' שנותנת מענה למקרים בהם התרשלו ברכיבתם והסבו נזקים לרכוש של אחר. רוכבים רבים מעורבים בתאונות שנגרמות תוך ניסיון התחמקות מפגיעה בהולך רגל שקפץ לכביש – דבר שמסתיים לעתים קרובות בהחלקתם ובנזק ממשי לכלי. במקרה כזה, האפשרות היחידה לקבל פיצוי עבור הנזקים עוברת בהגשת תביעה לבית המשפט ובהרמה של נטל ההוכחה כי הולך הרגל התרשל. אופן חלוקת האחריות יקבע כמה כסף, אם בכלל, יידרש הולך הרגל לשלם לבעליו של הכלי.

לסיכומו של עניין, הנחת היסוד כי הרוכב או הנהג לעולם נושאים במלוא חובת האחריות לתאונה – אינה מדויקת, אולם עדיין, מעבר לסאגה המשפטית המפרכת שיידרש הרוכב לעבור בשביל להוכיח את צדקתו, עצם המעורבות בתאונה מייצרת משא נפשי כבד, ובמקרים רבים מסתיימת גם בפציעתו הקשה. לפיכך, סעו בזהירות מירבית ולעולם תחפשו מהיכן תיפתח הרעה. זו הדרך היחידה לשרוד את הכאוס של כבישי ישראל.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח.