הרג רוכב אופנוע וקיבל עונש קל

צילום תמונה ראשית: מתוך עמוד הפייסבוק של רונן קילשטיין ז"ל

לפני כשנתיים מצא את מותו הרוכב רונן קילשטיין בתאונה שהכתה גלים בקרב קהילת הרוכבים. קילשטיין, מנכ"ל חברת MDK, נהרג בסמוך למחלף שבעת הכוכבים בנתיבי איילון לאחר שרכב סטה לעברו ופגע בו. חקירת נסיבות התאונה לא הותירה מקום לספק וכנגד הנהג הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. אלא שבאופן בלתי ייאמן, בשל התרשלות של המשטרה בחקירת המקרה ולמרות שהודה באחריותו לתאונה – הנהג לא יישב יום אחד בבית הסוהר אלא יבצע עבודות שירות. גזר הדין המקל מדגים את הקלות בה מורשעים שנטלו חיים משתחררים לביתם בגלל פגמים כל כך מיותרים שנופלים בהתנהלות המשטרה, שמשחקים היטב לידיהם של עורכי הדין.

ב-8.5.17 נהג הנאשם בנתיב השמאלי בכביש 20 לכיוון צפון והתקרב למחלף שבעת הכוכבים. בין הכביש למחלף מצויר על פני הכביש תמרור 815 (אי תנועה מצויר). הוא סטה לנתיב שלימינו תוך שהוא גורם לרכב אחר שנסע באותו נתיב להאט, וכעבור שניות סטה פעם נוספת ופגע בקילשטיין בעודו רוכב על אי התנועה.

לכאורה מדובר על תיק שתפור היטב מבחינת התביעה, שכן אין מדובר על רשלנות רגעית מצד הנהג אלא על מהלך רשלני מתמשך שגרם למותו של קילשטיין. לפיכך, הבהירה התביעה כי מקומו של הפוגע בכלא, ולפרק זמן שנע בין 9 ל-21 חודשי מאסר, כמו גם שיש להטיל עליו 12 שנות פסילה ופיצוי בגובה של 30 אלף שקלים למשפחת ההרוג.

אז כיצד הגענו לכדי מצב בו הנאשם לא ישב יום אחד במאסר בפועל, אלא ירצה 9 חודשי מאסר בעבודות שירות? שורת כשלים שנפלו בהתנהלות המשטרה בחקר התאונה – היא שהובילה לגזר הדין המקומם.

הבעיה הראשונה והמהותית התעוררה באופן בו ערכה המשטרה את ניסוי שדה הראייה. מדובר על פעולה שתכליתה לברר האם בהינתן מיקומם של כלי הרכב ויתר הגורמים – נסיבות התאונה בלתי נמנעות. מכך גם מקישים בשלב מאוחר יותר לגבי חלוקת האחריות בין הצדדים. באופן עקרוני, ניסוי כזה מתקיים באופן הבא: מציבים בזירה כלי רכב שדומים בגודלם לרכבים המעורבים, במיקום זהה לזה שבו נמצאו כלי הרכב לאחר התאונה, בהתאם למכלול הראיות שקיימות: סרטוני וידאו, עדות של עדי ראייה, מצלמות רכב וכו'. הבעיה היא שבמקרה הזה לא הוצב במסגרת הניסוי טנדר שעמד באותה העת על אי התנועה.

באת כוחו של הנאשם, עורכת הדין קרן צחי חיים, מומחית בתחום דיני התעבורה שעבדה במשך 15 שנים כתובעת תעבורה במשטרת ישראל, טענה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהטנדר חסם את שדה הראייה של של המעורבים: "העובדה כי המשטרה לא טרחה לברר את השלכות נוכחות הטנדר על שדה הראייה אפשרה למעשה לבאת כוחו של הנאשם לטעון כי התאונה בלתי נמנעת, ולפיכך על בית המשפט לכלול זאת במסגרת שיקוליו".

כמו כן, כבכל תאונה עליה מדווחים אזרחים, הגיעו תחילה לזירה ניידות ובכלל זה קצין בכיר, אולם במקום שאלו יסגרו את הזירה, יעכבו עדי ראיה ויציירו סקיצות ראשוניות לגבי האופן בו הם מצאו את מיקומם של כלי הרכב ויתר הפרטים הרלוונטיים – הם המתינו לבוחנים, כאשר בינתיים הזירה משתנה מבלי שתתועד על-ידי משטרת ישראל בזמן אמת.

לכל זאת, בצירוף כשלים רבים ונוספים שנפלו בחקירה, נחשף השופט בתיק, אולם היות והנהג הודה באחריות לתאונה, התייתר צורכו של בית המשפט לפסוק לגבי שאלת האשמה אלא לגזור את עונשו של הנאשם. השופט שנדרש לשקלל את רשלנותו התורמת של המנוח שרכב על אי התנועה ואת זו של הנאשם שסטה לעברו, קבע בפתח גזר הדין כי העונש ההולם נע בין 8 ל-18 חודשי מאסר, כמו גם הטלת מאסר על תנאי, פסילת רישיון לטווח של עד 15 שנה, פסילה על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח. במסגרת גזר הדין ציין השופט כי מדיניות הענישה בתיקי גרימת מוות בנהיגה רשלנית היא להחמיר עם הנהג: "לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה יש השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש ויש בה כדי לקדם הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי הזהירות כדי לשמור על חיי אדם ושלמות גופו". אם לא די בכך, זה הוסיף כי ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, "הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה". קריאת תחילת גזר הדין לא מותירה מקום לספק – בסופו יוטל על הנאשם עונש כבד: "נראה כי הנאשם יכול וחייב היה לוודא בטרם סטה לעבר אי התנועה כי הוא אינו יוצר סיכון עבור משתמשי הדרך האחרים, גם אלה שאינם נוהגים כדין כמותו ונוסעים על אי התנועה", כתב השופט.

אך בסופו של יום, לאור המחדלים שנפלו בחקירת המשטרה, העובדה כי הנהג נטל אחריות והודה במיוחס לו כמו גם עברו התעבורתי התקין ביחס לוותק הנהיגה, גזר השופט על הנאשם 9 חודשי עבודות שירות, 12 חודשי מאסר מותנה, 10 שנות פסילת רישיון בניכוי השנתיים אותן ריצה, 12 חודשי פסילה על תנאי ופיצוי כספי בגובה של 15 אלף שקלים.

עו"ד קרן צחי חיים מסבירה כי "הפרקליטות עשתה מאמצים רבים להתמודד עם מסכת הראיות המחוררת בתיק, אולם בסופו של יום, ולמרות שהנאשם בחר להודות במיוחס לו, מצא השופט לנכון להקל בעונשו. תוצאותיו המקלות של ההליך הינן פרי עמל רב של בחינה מדוקדקת של חומרי החקירה. בשורה התחתונה – מדובר על אדם נורמטיבי בן 62 ללא עבר תעבורתי מכביד, שלא יישב יום אחד מאחורי סורג ובריח".