יומן מסע: הרהורי מסע של אחינועם במלאווי

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

בדרך כלל אני מתעוררת מספר פעמים בלילה. בשעה חמש וחצי אני מתחילה לחזור להכרה ולהפנים איפה אני נמצאת. עדיין חשוך בחוץ. אני זוחלת החוצה מהאוהל, זורקת על הרגליים סנדלים ונגררת כמו זומבי ל'בלוק הרחצה'. צריך לצחצח שיניים, להסתרק, להרכיב עדשות מגע ולקחת את הכדורים נגד מלריה. לאחר מכן אני חוזרת לאופנוע ומתחילה לארוז. הכלל הוא למצוא שיטה מדויקת ולא לסטות ממנה, ככה לא יישכח כלום. אני מקפלת את הכרית המתנפחת שלי, מגלגלת את המזרן, דוחסת את שק השינה ומכניסה הכל באופן מתודי לתוך שקי הצד. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לסגור אותם, עד שמצאתי את האופן המדויק שבו הכל נכנס, ממש כמו משחק טטריס. אני מהדקת את הרצועות, קושרת את התיק הגדול על המושב האחורי ועושה סיבוב אחרון סביב האופנוע לוודא שהכל מאובטח. אני לובשת את המעיל, מדליקה את ה-GPS, שמה אטמי אוזניים, קסדה, כפפות. אני אוהבת את הרוטינה הזאת. זה מרגיש כמו מדיטציה. יש אנשים ששותים קפה וקוראים עיתון בבוקר, אבל בשבילי ככה מתחיל היום. הכל מוכן לצאת לדרך!

אני נוסעת רחוק לפני שאני מרשה לעצמי לעשות את העצירה הראשונה של היום. אני רוצה להרגיש שנתתי עבודה. בדרך כלל קר מאוד בבקרים ואני מתחבאת בתוך עצמי, אוחזת חזק בידיות המחוממות (בכל זאת, ב.מ.וו…). אני משתדלת להיות ערה לכמה בת-מזל אני, ורוב הזמן כשאני רוכבת חוזר לי שוב ושוב בראש – "תודה, תודה, תודה. תודה על המשפחה והחברים שלי, על הבריאות שלי, תודה שהאופנוע פועל כמו שצריך. תודה שאני מקבלת להיות כאן ולראות יופי כזה". אני לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים, אבל אני בהחלט אוהבת לדבר איתו.

אני צריכה ללמוד לעצור יותר. אני גרועה בלבחור מקומות לעצור – אני רואה עץ יפה או צריף עם סודה קרה, ועד שאני מסיימת להגיד לעצמי בראש "יהיה מאוד נחמד לעצור כאן", כבר חלפתי על פניהם ומאוחר מדי. המעבר הזה מהשקט והשלווה בתוך הקסדה להמולה של רוכב אפריקאי סואן – מרתיעה. אז אני רוכבת ורוכבת ורוכבת. אני משתדלת לעצור בערך כל 100 ק"מ, לשבת ליד עץ ולשתות קצת מים או לאכול פרי. ה-GPS שלי סופר לאחור עד להגעה לקמפ-סייט, ואני סופרת לאחור עד לתדלוק הבא.

בדרך כלל אני רוכבת 300-350 ק"מ ביום ומגיעה למחנה בסביבות שתיים או שלוש אחר הצהריים, ואז כל התהליך מתחיל בכיוון הפוך. אני מרכיבה את האוהל, פורשת את שק השינה, מנפחת את המזרן. לאחר מכן אני עושה קצת תחזוקה לאופנוע. מסתובבת סביבו ובודקת שכל הברגים מהודקים, שיש מספיק נוזלים, מנקה ומשמנת את השרשרת. האופנוע שלי היא בחורה, קוראים לה ברומהילדה מכיוון שהיא גרמניה ועושה 'ברום ברום ברווווום'. כמו כל בחורה, היא צריכה תשומת לב ולהרגיש שאוהבים אותה בשביל שתמשיך לתפקד ולא תתפרק לי באמצע.

במדינות אפריקאיות הרכיבה היא איטית מאוד. ישנם אנשים בכל מקום. נשים הולכות בצד הכביש עם שקים ענקיים על הראש, גברים רוכבים על אופניים עמוסים עם ערימות של עצים, ארגזים של בקבוקי זכוכית ממוחזרים ואפילו ארונות שלמים. ילדים מתרוצצים לאורך הדרך, לבושים במדים בוהקים, אוכלים קני סוכר ומנופפים כשאני עוברת. עוד לא הצלחתי לפצח את סוד לוח הזמנים של בתי הספר כאן – משבע בבוקר עד ארבע בצהריים כל הילדים נמצאים על הכביש, משום מה, ולא בכיתות לימוד.

יש גם שוטרים בכל פינה, בדרך כלל ביציאות מהעיירות – מיד שאתה מתפתה להתחיל להגביר מהירות. במקומות אחרים ישנם מחסומים עם שערים רעועים וקצין אחד מנומנם. השוטרים תמיד נראים אדישים, אולי טורחים לשאול אותי לאן אני רוכבת ומאין באתי, ומיד נותנים לי להמשיך בדרכי.

ויש את איכות הכביש, והבעיה היא שהוא כל כך בלתי צפוי. ישנם מקטעים חלקים ומושלמים, ואז פתאום יש עיקול חד והכביש הופך לסיוט בבת אחת. האספלט מתפורר, מוחזק ביחד עם טלאים על גבי טלאים של חתיכות כביש. ישנם אינסוף בורות שגורמים לך לזגזג כמו שיכור, ואין סוף באמפרים שגורמים לך לקלל כמו… שיכור. בטנזניה נפגשתי עם כביש שהיה מכופף לחלוטין כתוצאה מהמשקל של משאיות שמתגלגלות מעליו, כולל תעלות עמוקות לאורכו. הפחד בסיטואציה כזאת היא אם אני צריכה לסטות באופן פתאומי בגלל רכב אחר ופוגעת עם דופן התעלה בצד הצמיג שלי, מה שמיד יעיף אותי מהאופנוע. מבהיל.

ואז יש את המשאיות! לרוב הכבישים הם נתיב צר יחיד, עם אינסוף משאיות. זה לא כל כך מפריע מפני שאני יכולה פשוט לעקוף אותן. אבל כאשר נהגי המשאיות מחליטים לעקוף בנתיב הנגדי(!), זה אפילו לא שהנהגים אומרים "זהו המסלול שלי. זוזי הצידה או שתתכונני להידרס", זה מרגיש יותר כאילו הם בכוונה מנסים להוריד אותי מהכביש, כשהם דוהרים לעברי ולא עושים שום מאמץ לחזור בחזרה לנתיב שלהם שבינתיים התפנה. אתם בטח שואלים את עצמכם – טוב, אז, איך זה שאת עדיין בחיים? בחיי שאני לא יודעת!

מלאווי ארץ יפה מאוד, שופעת וירוקה. רכבתי על דרך מקסימה שעברה מכפר לכפר לכפר לאורך החוף של אגם מלאווי, ולאחר מכן עלתה לרכס הרים גבוה. עננים כיסו את השמיים ואיימו להתחיל להטיח גשם, בעוד הכביש מוביל אותי החוצה מההרים באין סוף פיתולים נהדרים. איך שפניתי ופתאום התגלה מול שוב האגם, יצאה השמש בבת אחת והפיגה את האיום. עברו עליי כמה ימים של שמחה מוחלטת – התענגתי על  היופי הבלתי נתפס של אור שמש בבוקר המוקדם, מאיר על עצי בננה, גשרי עץ מעל נהרות ורודים, הצבעים העזים של החצאיות של הנשים על רקע האדמה האדומה.

יש לי גם ירידות, כמובן. לעתים חסר לי שותף לשיחה (כמה אפשר לדבר עם עצמך?!), מישהו לצחוק איתו, מישהו לחלוק איתו את נטל קבלת ההחלטות. גם חסרה לי בינתיים התחושה שאני עוברת איזה תהליך משמעותי, מטמורפוזה נהדרת שאמורה לבוא ממסעות כאלה. למען האמת, אני פשוט לא מרגישה את זה עדיין. אני מרגישה כמו אדם שקם בבוקר, עולה על האופנוע, רוכב המון, מקים אוהל, הולך לישון ולמחרת עושה הכל שוב. אבל גם זה נהדר בפני עצמו.

הנה שיעור קטן, טעות מטופשת שאני מקווה שלא תקרה לכם. כאשר חציתי ממלאווי לטנזניה, חלפני כספים ניגשו אליי. מכיוון שבכניסה למלאווי חלפני הכספים היו הוגנים ועזרו לי, הסכמתי להחליף איתם. בדקתי את השער על האפליקציה בטלפון שלי, הראיתי להם, והסכמנו להחליף 23,400 קוואצ'ה ממלאווי עבור 72,000 שילינג טנזני. מכיוון שלא היה להם כסף קטן הם נתנו לי 80,000 אך במהירות הם גילו את טעותם. בחור אחד הוציא מחשבון ואמר לי כי בעצם אני אמורה לקבל רק 48,000 שילינג טנזני. "אין סיכוי. הסכמנו על הסכום מראש", אמרתי לו. "תן לי את הכסף שלי בחזרה ואני אתן לך את שלך בחזרה". כך נעשה ונסעתי משם. רק לאחר מכן התיישבתי לספור את הכסף שלי, שממנו 10,000 קוואצ'ה נעלם. זה ממש לא סוף העולם, מדובר על כ-60 שקלים בסך הכל. אבל למדתי לקח ולא אעשה את הטעות הזו שוב. בכל זאת התעצבנתי כמובן (בכל זאת, ג'ינג'ית), ולקח לי קצת זמן עד שהצלחתי להניח את האירוע בצד ולעבור הלאה.

אני אוהבת מאוד את טנזניה, למעט כמה הסתייגויות מאיכות הכבישים שלהם, אבל לזכותם ייאמר שיש הרבה עבודות תחזוקה לשיפור הכבישים. האנשים הם ידידותיים והכפרים נראים לי יותר נגישים מאשר במלאווי, וגם יש פחות צפיפות ועוני. את הלילה הראשון שלי בטנזניה העברתי בבית הארחה נחמד. כאשר שאלתי אם יש מסעדה או משהו לאכול במקום, אמרו לי לא לדאוג ושיקראו לי בשעה שבע לאכול. אכן בשעה שבע באו לקרוא לי, הובילו אותי לשולחן בבקתה קטנה עם טלוויזיה צורחת בסווהילית. הניחו בפניי עוף ושלוש בננות. במבוכה נאלצתי לבקש סכו"ם, ואחרי הרבה תנועות ידיים הלכו והביאו לי מזלג, אבל לא סכין. לאחר מכן נכנסו אחד-אחד כל העובדים וביקשו להצטלם איתי. כמובן שזה היה מאוד משעשע וצחקנו כולם תוך כדי. המילים הראשונות שלמדתי בסווהילית הן "ליילה סאלמה", לילה טוב!