יומן מסע: אחינועם מטפסת על הקילימנג'רו

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

מרגע שנכנסתי לטנזניה הרגשתי בבית. ישנה פחות צפיפות מאשר במלאווי, מה שגורם לעיירות להרגיש יותר נגישות. אנשים מחייכים ברחוב, וכמעט כולם דוברי אנגלית וסווהילי. סווהיילי היא שפה נעימה וקלילה. אפילו אתם יודעים כבר עכשיו כמה מילים בסווהילי. למשל 'רפיקי' זה חבר (כמו בערבית), 'סימבה' זה אריה, וכמובן 'האקונה מטטה', משמע אין בעיות! כפי שאתם רואים, היוצרים של 'מלך האריות' לא היו יותר מדי יצירתיים. בכל אופן, איך אפשר שלא ליהנות מלטייל בארץ הפלאים שבה התרחשו סרטי הדיסני של הילדות שלנו?

מגבול מלאווי-טנזניה נסעתי צפונה להרי המורוגורו, ושם פגשתי את חוסיין, רוכב מקומי. יחד נסענו לדאר א-סאלם דרך העיירה באגאמויו. ניתן לפרש את משמעות השם באגאמויו בשני אופנים: ראשית, כ'תשליך את ליבך' בהקשר לאפריקאים החטופים אשר נסחרו כאן כעבדים. עד היום ניתן לראות לאורך החוף עמודי עץ עבים עם שרידי שרשראות איתם נכבלו העבדים. הפירוש השני הוא 'השלך את כבודתך', מכיוון שעיר זו שימשה כנקודת יציאה וסיום של מסעות סוחרים וחוקרים אל תוך לב היבשת. הסבלים עודדו את עצמם כי בקרוב יגיעו לבאגאמויו ויוכלו להניח את הסחורה הרבה שנשאו. בבאגאמויו אכלתי ארוחת צהריים על שפת האוקיינוס ההודי מול חורבות של מעקה אבן מתפורר שהיה פעם חלק מווילה גרמנית. כשחזרנו לאופנועים מצאנו כי הם מוקפים בצוות המלון שנדהמו לגלות שהאופנוע שלי עשה את כל הדרך מדרום אפריקה, וביקשו תמונה אחרי תמונה.

בדאר א-סאלם התארחתי אצל בחור הודי בשם וישל, אדריכל הודי חביב. בטנזניה מורגש מאוד ערבוב התרבויות – בכל מסעדה מופיעים מאכלים הודים, ברחובות מתהלכות נשים בבורקה, ובארבע בבוקר בוקעים צלילי המואזין בקולי קולות, ממש כמו בארץ. כל זה מהווה אזכור כי הרבה לפני שהאדם הלבן 'גילה' את אפריקה היה פה סחר עשיר באוקיינוס ההודי בין אסיה, המזרח התיכון ומזרח אפריקה.

ביום ראשון הלכנו לטייל בעיר ולקחנו מעבורת שחוצה את הנמל העמוק של דאר א-סאלם לחוף ממול אשר נקרא קיגאמבוני. בעלייה למעבורות, מבין ההמון, צילמתי תמונה חשאית עם הטלפון. לפתע הרגשתי טפיחה על השכם ושוטר כעוס אמר לי בסבר פנים כי הצילום אסור ושעלינו לבוא איתו. הוא הוביל אותנו דרך אלפי האנשים אשר הצטופפו על הסיפון, למעלה בגרם מדרגות צר אל חדר הבקרה של קפטן הספינה. הקפטן, לאחר כמה לחיצות דרמטיות בכפתורים, הסתובב בכיסאו ונעץ בנו מבט. "עליכם לשלם 100,000 שילינג טנזני!", הוא הודיע לנו. אפילו לא אטרח להמיר את זה לשקלים, אסתפק בלהגיד לכם שמדובר באלף מיליון טריליון כסף במונחי מטייל בגפאקר מסכן (אני). אז מה אפשר לעשות? רק לחייך ולצחוק איתו.

"אין בעיה," התבדחתי "איך שנרד מהספינה נלך לכספומט ונשלם לך בדרך חזור".

"לא, לא, אני רציני, אתם חייבים לשלם", הוא ענה, אבל עם צל של חיוך.

"אוקי, אוקי, חה חה…".

המעבורת נכנסה לרציף ואנשים החלו להישפך החוצה. היו כמה רגעים מתוחים בהם לא ידעתי איך תתפתח הסיטואציה, בעודנו מתקדמים לאט לעבר המדרגות, צעד-צעד ואז – רגל אחת על הסולם והתחמקנו משם בזריזות! בדרך חזרה התחבאנו בפינה של המעבורות ולא נשמתי לרווחה עד שדרכנו שוב על אדמה יציבה.

מדאר א-סאלם רכבתי צפונה להרי לשוטו המדהימים. הכביש היה חלומי – מתפתל למעלה על צלע ההר מעל עמק צר ותלול, מסביב פריחה ירוקה ומפלים קטנים. זכיתי לרכב את הקטע הזה למעלה באור הנעים של אחר הצהריים ולמחרת בבוקר בשמש עדינה של בוקר כשהמשכתי לעיירה מושי לרגל הר קילימנג'ארו. הכבישים הוכיחו את עצמם כיותר טובים מאשר בדרום טנזניה. הבעיה היחידה היא כי כל כמה קילומטרים ישנם כפרים בהם אתה מוכרח להאט ל-50 קמ"ש. ואם השילוט לא מספיק, דאגו לשים אינספור באמפרים על הכביש שמעיפים אותך לאוויר. שעות רבות (או לפחות ככה זה מרגיש כי הרכיבה ב-50 קמ"ש איטית כל כך) ביליתי בהרהור איזה סוג של באמפרים אני הכי מתעבת. התשובה – את כולם!

דבר משעשע נוסף לגבי הכבישים כאן הוא השילוט. ישנם רק שני שלטים בכל מזרח אפריקה, כך נראה. האחד הוא עיגול ובו מופיע המספר 50 באדום בוהק. פשוט מספיק – בכניסה לכפר להאט. אבל ביציאה מהכפר ישנו עיגול לבן עם המספר 50 וכמה קווים באלכסון. ה-50 קמ"ש בוטל! באיזו מהירות מותר לנהוג עכשיו? כפי הנראה – כפי שתרצה!

מושי היא עיירה יפהפייה וחביבה. איך שנכנסתי לכביש הראשי ונעצרתי ליד הוסטל, התנפלו עליי שלושה בחורים והחלו להוביל אותי לבית מלון בו הבטיחו כי תהיה חניה בטוחה לאופנוע. כמו התייר הטיפוסי, נגררתי חסרת אונים, לא מסוגלת להביע התנגדות מול ההמולה. "לכי לפה! בואי לכאן!", ואיכשהו אני מצאתי את עצמי באיזשהו מלון תמוה, תוהה לעצמי איך נתתי לזה לקרות. אך הם היו חבר'ה טובים בסך הכל ולהפתעתי לא ביקשו כסף על ה'שירות'. דבר שמפתיע אותי מאוד באפריקה הוא עד כמה המקומיים מתורגלים ושיטתיים בניסיון שלהם לחלץ ממך כסף. כלומר, יש כאן עניין מתוחכם של אסטרטגיה. במושי כנראה הבינו שהדרך אל לב התייר היא בלהיות מנומס ולסייע, לא לבקש על זה כסף, אבל לאחר מכן להציע את עצמם כמדריכים לסיורי ספארי וטרקים. בקניה אצל שבט המסאי פגשתי אישה אחרי אישה אשר נצמדה אליי, שאלה בנימוס (לא מקרי) מה שמי, סיפרה לי מה שמה ורק אז הציעה לי לקנות תכשיטים.

במושי כבר ביקרתי לפני ארבע שנים כאשר טיפסתי על הר הקילימנג'רו. הר הקילימנג'רו (שפירוש שמו בשפת המסאי הוא 'ההר האדיר' או 'ההר הלבן') נקרא לעתים האולימפוס של אפריקה, והוא הר מיוחד במינו. כמובן שהוא ההר הגבוה באפריקה וההר הגבוה בעולם אשר אינו חלק מרכס אלא עולה מתוך האדמה הכמעט שטוחה מסביבו ומתנשא לרום של 5,895 מ'. בשונה מהמראה של רוב ההרים – מחודדים, קיצוניים ומשדרי אימה – הפסגה של קילי היא עגלגלה, הוא נראה יותר כמו גבעה גבוהה מכוסה שלג מאשר הר של ממש. הצורה המיוחדת שלו יוצרת תחושת רוגע וממלכתיות. מסווה סמיך של עננים מסתיר את הפסגה המושלגת כמעט באופן תמידי, כך שכמעט ואינך יודע שאתה נמצא לידו עד שהווילון מוסט לרגע.

בקיץ של שנת 2012 בדיוק סיימתי את תפקידי הראשון כקצינה בצה"ל. הייתי מאוהבת מעל הראש במקום ובאנשים. פיקדתי על חמישה עשר חיילים שדאגתי להם כאילו היו ילדיי. במשך שנה לא ישנתי, לא אכלתי, כמעט ולא יצאתי הביתה, עד כדי כך האמנתי במה שאני עושה. עם תמימות ואידאולוגיה בוערת כמו שרק בה"ד 1 יכול להקנות, נדמה שעשיתי הכל בשביל ללמוד בדרך הקשה ביותר את מוסר ההשכל 'תבחר את המלחמות שלך'. כשסיימתי את תפקידי הייתי צריכה להתגבר ולעבור את האהבה והאכזבה הזו. אז החלטתי לנסוע לקצה השני של העולם, ולטפס על הר.

הרי מאז ומעולם להרים יש משיכה מיסטית, רוחנית. מהעלייה להר הבית בשלושת הרגלים, עד למונח 'לעלות' לארץ. נזירים התבודדו בהרים למצוא שלווה. רכסי הרים שימשו כמנצחי ההיסטוריה, קבעו מלחמות וגורלות. ולכן נבנה אצלי הרעיון לטפס את ההר הצנוע הזה, לנסות למצוא קצת שקט פנימי.

הטיפוס אל ה'בייס קמפ', נקודת הקיפוץ הסופית לפסגה, נמשך ארבעה ימים. ההגדרה של הר היא צורת קרקע שעליה קיימות רמות שונות של בתי גידול. ביום הראשון הלכנו דרך ג'ונגל טרופי לוהט. ביום השני טיפסנו סלעים משוננים עם שיחים נמוכים ומפלים קטנים. ביום השלישי צעדנו על מישור וולקני אפור מוכתם בערימות שלג קטנות, עם עצים מוזרים מפלנטה אחרת, מוקפים באוויר דליל. ביום הרביעי ירדו עלינו מכות של ברד קפוא, כך שאני אפילו לא יודעת מה היה הנוף מסביב, ולבסוף, לבסוף, הגענו למחנה הבסיס. רק כמה שעות לאחר מכן, בחצות, נשמעו צעקות מחוץ לאוהל שלי לקום, לארוז להתחיל בטיפוס לפסגת 'אוהורו'. המראה מסביב כאשר התחלנו את הטיפוס היה קסום – חושך מוחלט מלבד שובל דק של פנסי הראש של המטפסים האחרים, לאט לאט מתקדמים כלפי מעלה.

לאחר שבע שעות של טיפוס איטי בקור המשתק, עם הזריחה הגעתי לפסגה. המנטרה של הקילימנג'רו היא 'פולה פולה', שמשמעותו בסווהילית זה 'לאט לאט'. כל אדם יכול להגיע לכל פסגה, מטאפורית או אמיתית, אם רק ימשיך לשים רגל אחת אחרי השנייה – לאט לאט. אני מודה שבמהלך הטיפוס העסקתי את המוח שלי בפנטזיות על החופים השמשיים של זנזיבר והמקלחת החמה אשר מחכה לי כשאסיים את הסיוט הזה. השגתי את תמונת החובה שלי ליד השלט הגדול אשר הכריז כי הגעתי לנקודה הגבוהה באפריקה, ומיד התחלתי את הירידה למטה. שאר חבריי לקבוצה קיבלו מחלת גבהים ונאלצו לפרוש, כך שנותרתי לבדי עם המדריך ישעיה. חזרנו לבייס קמפ, ואחרי מנוחה קצרה של שעתיים התחלנו לרדת מההר.

ארבע השעות הראשונות היו טובות – החלקתי וקיפצתי למטה במורד התלול. כאשר הגענו למחנה הבא, בו היינו אמורים לישון, ישעיה הציע שכבר נמשיך למטה ונסיים באותו היום. הפיתוי של המקלחת החמה היה חזק ממני, והסכמתי. השעות הבאות היו בין הקשות שהיו לי. הגוף הרגיש מפורק ושבור לחלוטין, בכל צעד חשתי כאילו סכינים ננעצות  בברכיי והירכיים עולות באש, ובכל דריכה על כף הרגל מתפשט דם בתוך הנעליים.

לבסוף, סוף סוף, השביל הצר והתלול  הפך לכביש אספלט רחב. התחלתי להתרגש, בתקווה כי אנחנו קרובים אל קו הסיום. אזרתי אומץ ושאלתי בקול מותש את ישעיה עוד כמה זמן הליכה נותר. "עוד שעה", הייתה התשובה. התמוטטתי על הרצפה. הרגשתי כאילו אין שום דרך אפשרית שאצליח לעשות את זה. ואז הגיע הרגע המכריע בו נאלצתי לשאול את עצמי שאלה. לא "האם אני מובסת?" אלא "האם אני אדם תבוסתני שמוותר לעצמו?". ממש לא! אז קמתי על הרגליים, הנפתי את התיק על הגב וצלעתי למטה.

כשהגענו סוף סוף אל האכסניה באותו ערב לא היו מים חמים. אבל הסיפוק מהידיעה שהשגתי את המטרה היה מתגמל לא פחות. סתם, סתם, בצחוק. הייתי מעדיפה מקלחת חמה.