סיפור על טימקס עם מוסר השכל

כתב: ס' (אות בדויה)

באחד האמשים, בעודי מחנה את הטימקס אשר נרכש זמן קצר לפני כן בחצר הבית, יוצאת לקראתי אשתי. לרגע חשבתי שרעם האקרפוביץ' מילא אותה געגועים וערגה, אך היא נרגשת ונסערת כולה.

רק כדי להשלים את הרקע – הכותב הוא פקיד במשרה אפורה ומשעממת, עם 2 ילדים, משכנתה וללא כלב, החי חיים שגרתיים על סף השעמום.

לא עברו 3 שניות והתבררה הסיבה להתרגשות: "יש בעיה עם הצ'קים שלנו". ומבלי לנשום המשיכה: "אתה חייב להתקשר למורה לנהיגה של הבנות". לא הצלחתי לחבר את שני חלקי המשפט. עד היום פקיד הבנק שלי דווקא היה שמח לנפח את מסגרת האשראי בה אני חי בכל הזדמנות. לא הצלחתי להבין מילה תבונתית אחת בתוך מטח הסערה שהתנפלה עליי, חוץ מהעובדה שאני חייב לדבר עם מורה הנהיגה.

"טוב שהתקשרת", פתח ל' מורה הנהיגה בסערה משלו. "הצ'ק שנתתי לי – בעל הצ'ק התקשר ומאיים לרצוח אותי כי הצ'ק גנוב". רגע, רגע, ניסיתי להשחיל מילה, נתתי צ'ק שלי. "לא", התעקש המורה לנהיגה. "העברת לי צ'קים על שם ש' (שם בדוי)". "לא ייתכן", אמרתי, "מעולם לא נתתי צ'קים של מישהו אחר". אבל המורה לנהיגה התעקש כי שני הצ'קים האחרונים שקיבל ממני לא היו שלי, ותוך כדי כך הפליג בתיאור פלסטי למדי של האיומים שקיבל מבעל הצ'ק.

כיוון שהוא המשיך להתעקש, לא נותרה לי ברירה ופתחתי את התיק. בתוכו נח פנקס הצ'קים המוכר של בנק לאומי. פתחתי את הפנקס, והפלא ופלא, השם על הצ'קים היה אחר. שולי ארבעת הספחים האחרונים העידו על צ'קים שרשמתי, אחד מהם כבד למדי.

תוך כדי שהגלגלים בראש מסתובבים במלוא המהירות, אמרתי לטלפון "אתה צודק, יש אצלי פנקס צ'קים שאינו שלי". "תתקשר לבעל הפנקס", התחנן המורה. "אתה חייב להוריד אותו ממני".

בתוך הבלגן שרץ לי בראש, להתקשר לבעל הפנקס ולהסביר לו שכנראה התבלבלנו בפנקסים היה הרעיון הכי טוב שצץ לי באותו הרגע. הצד השני של הטלפון של השיחה הבהיר לי שטעיתי. "אני ארצח אותך, את האישה שלך, את הילדים שלך ואת הכלבים שלך". עוד לפני שהבנתי את גודל הטעות, הוא המשיך: "אתה לא יודע עם מי הסתבכת. כל יבנה (עיר בדויה) מכירה את שרגא כץ (שם בדוי)". בשלב זה עוד ניסיתי להיות הגיוני ולהסביר שאיפשהו החלפנו את הפנקסים הנראים זהים מבחוץ, אני אחזיר את הסכומים שנמשכו מחשבונו ובא לציון גואל. שוב הבנתי שטעיתי: "אתה לא יודע ממי גנבת, אני שרגא כץ, אתה תפצה אותי, לא גונבים משרגא כץ". בשלב הזה כבר הבנתי את הטעות ואמרתי לקול מהצד השני שטון השיחה לא מתאים לי ואם הוא לא מעוניין לדבר בהיגיון אני אנתק. הוא לא השתכנע ואני ניתקתי.

שקט. סוף סוף אני מתחיל לקלוט את הבעיה. ראשית, פיזרתי צ'קים גנובים. שנית, עומדים לרצוח אותי ואת משפחתי. שלישית, מי זה לעזאזל שרגא כץ?!

על השאלה השלישית גוגל ענה במהירות. מתברר שהבחור די צנוע. המשטרה ובית המשפט מייחסים לו קצת יותר מהכתרים שקשר לעצמו. רק לאחרונה השתחרר מכמה שנים אותם בילה מאחורי סורג ובריח בגין סחיטה באיומים, חטיפה וכליאה. מרגע לרגע אני מבין שהמצב רק משתפר.

"אין ברירה אלא ללכת למשטרה", אני אומר לאשתי. אנחנו נכנסים לאוטו כשעדיין לא ברור איך אני מסביר להם את הסיטואציה. בדרך מתקשר שרגא כץ ומציע להיפגש לדבר. משום מה אני חושב שזו אופציה קלה יותר מאשר להסביר לשוטרים מדוע אני מפזר צ'קים גנובים. אנו מפנים את האוטו לכתובת הבית שלו, מחנים רחוק ועולים במדרגות בחשש רב.

לאט לאט אני מצליח לנסות לשכנע אותו שמדובר בטעות תמימה. אני מעלה בזיכרוני את כל המקומות בהם יכולתי להחליף בטעות פנקס צ'קים. סניף דואר, סניף בנק ובמוסך של מייק (שם בדוי) שם רשמתי את הצ'ק הכבד, צ'ק שנתרם באדיבותו של מר כץ.

"רגע", הוא קוטע אותי, "אתה מכיר את מייק?", ומבלי לעצור הרים את הטלפון ואמר: "אם מייק ערב לך, אתה בסדר". כאן צריך להבהיר שמייק הוא חבר ילדות טוב מאוד. לאחר 2-3 משפטים שרגא כץ התחיל להתרכך, הטונים ירדו, הנימה נשמעה רגועה יותר. "אתה בסדר", הוא הפטיר לעברי, "מייק אומר שהוא ערב לך". אחרי כמה משפטים נוספים הוא הסתובב אליי, הושיט את הטלפון ואמר "מייק רוצה לדבר איתך".

"אתה יודע מי זה?", שאל מייק מצידו השני של הקו, "זה האדם שרכשת ממנו את הטימקס שלך", ופתאום התחילו הקוביות ליפול למקום. כמה ימים קודם לכן, בעודי מוציא את התיק מתא המטען של הטימקס שהרגע קניתי, הבחנתי בפנקס צ'קים שכנראה החליק החוצה מהתיק. הכנסתי אותו לתיק ובטבעיות התחלתי לפזר צ'קים. אלא שהיה זה פנקס שהבעלים הקודם שכח בקטנוע…

מוסר ההשכל: טימקס שחור – בדיוק מה שחשבתם!