לחיות בסרט: אדם בעקבות תקציבו

כתב: אלעד שיף

כמה קלישאות נכתבו על הרצון של אדם באשר הוא אדם לחופש. למרחבים. כל מה שאנחנו רוצים זה את האשליה שאנחנו יכולים לרכוב לאן שנרצה, מתי שנרצה, גם אם בפועל אנחנו בדרך לעבודה ביום ראשון בבוקר. קליבלנד באה לקחת את הדבר הזה צעד אחד הצידה. קח את הטריפ הזה של חופש, וקח אותו בזול. זה לא נוח, זה לא מהיר, זה לא הרבה. זה משהו שאתה יושב עליו והוא לוקח אותך ממקום למקום. ויש לו סטייל. זאת אומרת שים אותו ליד הארלי חדש וזה יהיה קצת מצחיק, אבל הסיפור של האופנוע הזה הוא העובדה שאפשר לקסטם אותו בכל מיני דרכים וצורות בלי לשעבד את הכליות שלך. יש לקליבלנד שתי פלטפורמות כאלו: ההייסט הוא בובר עם שלדת זנב קשיח, האייס יכול להיות אחלה בסיס לקפה רייסר.

אבל לבנות אופנוע לפי הטעם שלך זה סיפור אחד. זה סיפור אחר לגמרי לצאת עליו לרכיבה ארוכה – בייחוד כשאין לו בולמים מאחור. יש הרבה סיבות לא לעשות את זה, אבל בבוקר אחד בשעה שמונה וחצי התייצבו חמישה רוכבים אמיצים בתחנת הדלק בגלילות, על אופנועים קטנים וחלושים. עמוסים באוהלים ושקי שינה, שחררו קלאץ' כשהמטרה ברורה – הלילה ישנים באילת!

לוקח זמן לצאת, להתנתק מהציביליזציה ומהמחשבות. אבל ככל שרצים הקילומטרים אתה שוכח על מה אתה רוכב, שוכח כמה הוא עלה, שוכח מהעולם. שוכח. אתה נכנס לסרט. הדרך מטריפה, קבוצת אופנועים משייטת, חותכת את הנוף. המהירות נמוכה כי זה מה שהאופנועים האלו אוהבים. אבל זה בסדר, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. כל קילומטר שעובר הופך את הגב לקשה יותר ואת הישבן לכואב יותר. זה מרגיש כאילו הקליבלנד מטביע את חותמו, תרתי משמע, בבשר.

התנועה דלילה. הנוף מצהיב. 'איזי ריידר' – תכל'ס עם ההספק של המנועים האלו זה 'סופר איזי ריידר' – אבל זו חוויה. סרט. חוצים עיר מדברית מנומנמת. ריח תבשילי שבת באוויר. היה אפשר לעצום את העיניים ולחלום אמריקה לרגע (אם נוכל להתעלם מריחות החמין באוויר). וזה מוכיח שגם מנוע קטן יכול לקחת אותך דרך מקומות, חוויות ומקרה הזה ריחות. פתאום אנחנו ממהרים עוד פחות.

העולם נשאר מאחור כשהציבילזציה נעלמת מאחורינו ואנחנו בלב המדבר. הנוף המדהים של המכתש מספק תירוץ מצוין למנוחה. הגוף צריך אותה. אין כמו המדבר כתפאורה למינימליזם של האופנועים האלה. הם, כמוהו, מחייבים אותך להסתפק במה שיש, לחפש את המשמעות. חוויה שמנקה את הראש. רק דבר אחד פוגם בחוויה הזו – אף אחד לא הביא איתו פק"ל קפה! חזרה לאוכף, יש לנו עוד דרך ארוכה. רק אציין שבלי קפה היא עשויה להיות ארוכה יותר.

הערבה גדולה, צחיחה וישרה. אני נותן למחשבות לנדוד בנסיעה. סוג של מדיטציה. לאחר כמה דקות אני מביט במראות ורואה שאין שם אף אחד. אני לבד, צילינדר אחד קטן מתחתיי וכביש ארוך לפניי. זה יופי, אבל איפה החברים? מסתבר שאחד שאת שמו לא נזכיר לא אבטח את הציוד שלו כראוי. אחרי כמה דקות אנחנו שוב חבורה החוצה את הערבה בדרכה דרומה בנסיעה רגועה, מתענגת על שעות האור האחרונות. התפאורה המדברית המדהימה טובלת בכתום ומלווה אותנו עד לאילת.

הגוף מפורק. אין בולמים מאחור, זוכרים? פורשים מחצלות ומקימים אוהלים, ופחיות הבירה מתחילות להיפתח אחת-אחת. מה אנחנו עושים כאן? מה גרם לנו לצאת לדרך הזו? איש איש וסיבותיו הוא. בלי קשר לסיבות ורגשות לכולנו יש תחושה מיוחדת עכשיו. כזו שמתקבלת אחרי השלמת מסע על אופנוע. בייחוד כזה שהכינוי בולע מרחקים לא בדיוק מתאים לו. ככל שיותר פחיות בירה התרוקנו ככה עלו רעיונות שונים ומשונים למסעות נוספים כשהמרחקים רק עלו. מזל שנרדמנו וכך לא הגענו לכדי הסכמה ממשית לגבי המסע הבא.

הדרך חזרה תמיד מלהיבה פחות, ולא קשור לאן נסעת או לאן אתה חוזר. זה גם לא ממש משנה על מה אתה רוכב. במקרה שלנו, בגלל החוויות של אתמול הוחלט שחוזרים דרך מצפה רמון בשביל לנסוע כמה שפחות על כביש הערבה. הדרך חזרה שקטה. חוזרים למציאות. הקטנים שלנו יצאו גיבורים. לא פספסו פעימה אחת, ורק מראה אחת איבדה את הברגתה לדעת ויצאה לרעות ומקומה לא נודע.

יש משהו בתרבות שלנו שדוחף אותנו תמיד ליותר. יותר חדש, יותר חזק, יותר יקר. לא משנה אם מדובר בטלוויזיה בבית, בטלפון שביד או באופנוע שבחניה. יש באופנוע זול ופשוט קסם שאי אפשר לתאר אותו. אי אפשר לכמת אותו. יש תחושת חיבור – לכלי ולנוף. כל קילומטר מורגש, כל קמ"ש ברור. זה האופנוע שלך, שהתאמת לצרכים שלך. הוא נותן לך כל כך הרבה ומבקש בתמורה כל כך מעט.