מארק מרקז, ג'ף דיוק, ולנטינו רוסי, ג'ון סורטיס, קייסי סטונר, מייק היילווד, חורחה לורנזו, ג'יאקומו אגוסטיני, מייקל דוהאן, בארי שין, וויין רייני, קני רוברטס האבא, אדי לואוסון, פרדי ספנסר, ג'ים רדמן, קארל פוגרטי, טרוי בייליס, אנחל נייטו, חורחה מרטינז, קווין שוואנץ, קארלו אוביאלי, מקס ביאג'י וג'ואי דאנלופ.
אחת הטענות העיקריות החוזרות על עצמן בתגובות שמלוות את סקירות מרוצי ה-GP ובכלל אצל אוהדי מרוצים היא הגדרתו של רוכב כזה או אחר כגדול הרוכבים בכל הזמנים. האם באמת ניתן להגדיר את אחד מרוכבי ה-GP כגדול מכולם? האם ניתן להתעלם מהעבודה הפשוטה שמרוצי GP מתנהלים מאז 1949, כשבסבב בארגון בשנה שעברה חגגו 800 מרוצים בקטגוריה הבכירה? האם ניתן להתעלם מהאופן השונה בו התנהלו המרוצים בעידנים השונים? מספיק לקרוא את סיפור מרוץ האליפות הראשונה של פיל ריד וימאהה כדי להבין את עומקו של הפער בין התקופות. מרוץ אליו פיל ריד מגיע לבד, כשהוא מוביל את האופנועים, ואליו מצטרף מכונאי בודד שמגיע בטיסה מיפן. האם ניתן להתעלם מהעובדה שעד תחילת שנות ה-70 של המאה שעברה רוכבים רכבו ביותר מקטגוריה אחת, ולא נדיר למצוא רוכבים שמחזיקים בתואר אליפות כפול באותה עונה? האם ניתן להתעלם מהשוני בקטגוריות השונות, כולל קטגוריות שכבר מזמן אינן קיימות כמו 50, 80 ו-350 סמ"ק?
יצאנו לחקור.
תחילה חקרנו את עולם ה-GP. את ההתחלה ממש, את השתנות העתים ואת ההשפעות על המרוצים שנערכו כחלק מה-GP. לא מפתיע לגלות שפני ה-GP בעונה הראשונה ב-1949 רחוקים כאירופה מיפן. מ-1949 ועד 1960 התנהלו 6 עד 8 מרוצים בעונה, כולם באירופה (ולשם הכתבה גם האי מאן ואירלנד הם חלק מאירופה), רובם במסלולי רחוב ולא במסלולי מרוץ. הרוכבים היו בריטים ואיטלקים, מעט רוכבים משאר מדינות אירופה ונציגות לרוכבי האימפריה הבריטית מאוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. האופנועים היו על טהרת תוצרת אירופה – בריטים, איטלקים וגרמנים. היצרנים בריטים ואיטלקים, ומדי פעם לוקחים חלק אופנועים גרמנים, צ'כים ואפילו רוסים. היצרנים כבר מזמן אינם חלק מה-GP, חלקם בגלגול אחר של המותג עדיין קיימים כג'ילרה ומוטוגוצי, מחלקם נותר רק השם, כמו AJS, Velocette, מצ'לס ונורטון, וחלקם עדיין מתחרים בסופרבייק כמו MV אגוסטה וטריומף.
בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה ה-GP הופך להיות מעט גלובלי יותר. ב-1959 רוכב במשך עונה אחת יפני העונה לשם פומיו איטו כשהוא חמוש בב.מ.וו, אבל משמעותית יותר תהיה כניסתה של הונדה ל-GP ב-125 סמ"ק. בשנים אלה ה-GP מתחרה לראשונה גם מחוץ לאירופה מרוץ בודד בכל עונה – בארגנטינה, ארה"ב וקנדה. מספר המרוצים עולה ל-10 בעונה. ב-1966 מופיעה הסנונית הראשונה שעתידה לשנות את הקטגוריה הבכירה לעד, לסנונית היפנית כבר היו תארי אליפות בקטגוריות הקטנות, אבל רק ב-1966 העזה הונדה להצטרף לגדולים. שני אופנועי הונדה מתייצבים על הגריד. האחד בידיו של מייק היילווד והשני בידיו של ג'ים רדמן. שניהם רוכבים מוכחים עם תארי אליפות. רדמן מסיים חמישי, אבל היילווד מסיים שני בשוויון נקודות עם אגוסטיני. השיטפון היפני יחכה עוד מספר שנים, ודווקא קוואסאקי תהיה היצרנית היפנית הראשונה ששמה לה למטרה את הקטגוריה הבכירה ב-GP. בשנים שלאחר מכן יצטרפו גם ימאהה וסוזוקי. האליפות האחרונה ליצרנית אירופאית בעידן הזה הייתה של MV אגוסטה ב-1974. כניסת היצרנים היפניים דחקה החוצה את היצרנים האירופאים שנעלמים מהמפה כמו Seeley, Paton, Monark, Bultaco, Konig, Linto, Aermacchi ויצרנים נוספים.
ב-1972 התחרו בקטגוריה הבכירה 16 יצרנים. החל מ-1974 מרבית האופנועים על הגריד יהיו ימאהה או סוזוקי, שכן מרוץ החימוש והעלויות המאמירות הפכו את ה-GP לעסק יקר מדי עבור היצרנים האירופאים הקטנים. עם השנים עולה בהתמדה מספר המרוצים בעונה, כשבשנות ה-70 התחרו בכ-10 מרוצים בעונה, בתחילת שנות ה-80 מספר המרוצים עולה ל-13 בעונה, החל מאמצע שנות ה-80 המספר מתייצב על 15 מרוצים בעונה. החל משנת 2000 שוב עולה מספר המרוצים ל-16, ולאחר מכן 17 מרוצים בעונה. החל מ-2010 מתחרים ב-18 סבבים.
הונדה יחזרו לקטגוריה הבכירה רק ב-1982 עם פרדי ספנסר. מדהים לגלות שעד 1981 עדיין התחרו במסלולי רחוב, שהאחרון בהם היה אימאטרה בפינלנד. העידן המודרני ב-GP מתחיל ב-1982, עם פסילת מסלולי הרחוב. בתחילת שנות ה-80 עדיין מתחרים רק במרוץ בודד מחוץ לאירופה, אבל המגמה הזאת רק תלך ותגבר ועם השנים כמות המרוצים מחוץ לאירופה תגדל. ב-1992 כבר יתחרו 5 מרוצים מתוך ה-15 מחוץ לאירופה. מאז כניסת הונדה לקטגוריה הבכירה ב-1982 התחרות העיקרית היא בינה לבין ימאהה, ותארי האליפות של הרוכבים והיצרנים מתחלקים ביניהם. לסוזוקי 2 אליפויות רוכבים – קווין שוואנץ וקני רוברטס הבן – בעידן המודרני, ולדוקאטי אליפות אחת לרוכב – קייסי סטונר, וליצרן. מבחינה כלכלית, דוהאן היה לרוכב הראשון לפרוץ את מחסום ה-8 ספרות בשכר. עד לסוף שנות ה-60 גם רוכבי קבוצות מפעל נאלצו לרכב למחייתם ביותר מאשר מרוצי GP, ורובם היו מתחרים במרוצי ראווה בנוסף ל-GP על מנת לכלכל את עצמם. עם השנים שכר הרוכבים מאמיר לרמה כזאת שניתן להתפרנס מרכיבת מרוצים ב-GP. הכוכבים הגדולים מרווחים מיליוני יורו בעונה מהרכיבה, ועל כך יש להוסיף חסויות ואביזרים משלימים. רוכבי מרכז השדה מרווחים יפה אך אינם מתעשרים, ורוכבים אחרים כמו קארל אברהם לדוגמה, מביאים את כל הכסף מהבית.
המשכנו לחקור.
ואולי פשוט אפשר לתת לכם את הקישור אגדות GP ולעצור כאן. לתת לכם לשפוט בעצמכם. רק ש… היכן ולנטינו רוסי,חורחה לורנזו ומארק מרקז? לשלישייה הזאת לא מגיע להיאבק על התואר הרוכב הגדול בכל הזמנים?
נתחיל במדדים, שהרי אמורות להיות איזו שהן אמות מידה לבחירת גדול הרוכבים:
- תואר אליפות בקטגוריה הבכירה
- תואר אליפות ביותר מקטגוריה אחת
- מספר רב של תארי אליפות, או לפחות יותר משתי אליפויות
- תארי אליפות ברצף
- תואר אליפות עם יותר מיצרן אחד
- השפעה מהותית על עולם המרוצים
הדיונים בתקופה האחרונה נסובים סביב מרקז ורוסי. אז נתחיל דווקא ממרקז, שנכון לעכשיו מגלה סימנים של להיות אולי הגדול מכולם, אבל לבטח עדיין איננו שם. האלוף הצעיר ביותר, אליפות ראשונה בעונת הרוקי שלו מאז קני רוברטס האבא, 10 ניצחונות רצופים בפתיחת העונה הנוכחית, אליפות נוספת ברצף, ואין סוף שיאים קטנים שמרקז שובר. תואר אליפות ב-125 סמ"ק ותואר אליפות ב-Moto2, שגם הוא היה מגיע בעונת הרוקי שלו לולא אותה תאונה מוזרה וחסרת אחריות של המארשלים באימונים למרוץ בספאנג 2011 שבה מרקז מתרסק במהירות גבוהה כתוצאה מפגם במסלול, כנראה שמן, שלא סומן כהלכה על ידי המארשלים. כל אלה עדיין לא מעמידים אותו על הבמה של הטוב מכולם. מרקז בדרך לשם, אבל מרקז עדיין הבטחה שצריכה להתממש. את רוסי נשאיר לסוף.
קארל פוגרטי הוא רוכב הסופרבייק המצליח בכל הזמנים. יש לו 4 אליפויות ופעמיים מקום שני באליפות. אין ספק שאם היינו רוצים לבחור באיש מהישוב, כזה שיכול להיות השכן מהבית ממול, הוא היה מועמד ראוי. כמו גם טרוי בייליס שהחל קריירה עולמית מוצלחת בגיל 28, שזה במילים אחרות תרח זקן בעולם המרוצים. לבייליס 3 תארי אליפות בסופרבייק ופעם אחת מקום שני. בייליס גם ידע לפרוש בשיא והפסיק לרכב אחרי האליפות האחרונה שלו ב-2008.
אם ביצים מפלדה היו המדד העיקרי, שהרי ג'ואי דאנלופ היה לוקח ובגדול. לאיש 26 ניצחונות ב-TT של האי מאן. דאנלופ מתחרה באי מאן במשך 24 שנים, מגיל 24 ועד מותו בגיל 48. בשנת 2000, דאנלופ, בגיל 48, מנצח באי מאן בשלוש קטגוריות מתוך חמש, כשרוב מתחריו צעירים ממנו בלא מעט שנים. דאנלופ מוצא את מותו במרוץ רחובות נידח ב-2.7.2000 בטאלין שבאסטוניה. אגדה בחייו.
לאנחל נייטו יש 13 אליפויות, והוא שני רק לג'יאקומו אוגסטיני. רק שכל תארי האליפות של נייטו הן בקטגוריות הקטנות. 6 תארי אליפות ב-50 סמ"ק ו-7 תארי אליפות ב-125 סמ"ק. נייטו, כנראה, היה הרוכב הטוב בכל הזמנים של המשקלים הקלים. קדם לו בשלושה עשורים קארלו אוביאלי, שהחל לרכב באליפות בשנתה הראשונה. לאוביאלי 9 תארי אליפות, מהם 6 ב-125 סמ"ק ו-3 ב-250 סמ"ק. אוביאלי גם מחזיק בשלושה תארים כפולים – ב-1956, 1959 ו-1960.
ג'ף דיוק היה הראשון לזכות בתארים ברצף. יש לו בסך הכל 6 תארי אליפות. 2 תארים ב-350 סמ"ק, 4 תארי אליפות ב-500 סמ"ק שמתוכן 3 ברצף החל מ-1953. תואר האליפות הראשון מגיע עם נורטון ב-1951. רק שאז באים האיטלקים עם הכסף הגדול דאז וחוטפים את הרוכבים הבריטים ששלטו בכיפה של ה-500 סמ"ק ב-16 השנים הראשונות של ה-GP. רצף תארי האליפות של ג'ף דיוק מגיע עם ג'ילרה. דיוק גם היה הראשון לזכות ב-2 תארי אליפות בעונה אחת, כשהוא זוכה ב-350 סמ"ק וב-500 סמ"ק ב-1951. רצף האליפויות של דיוק נפגע לאחר שה-FIM השעה אותו מתחרויות למשך 6 חודשים בגלל ארגון שביתה שהייתה אמורה להיטיב כלכלית עם הרוכבים. אין ספק שדיוק הוא מייסד קבוצת האלופים יוצאי דופן, גם בהישגיו וגם בדאגתו לחבריו הרוכבים.
מיד אחריו מגיע ג'ון סורטיס, שזוכה ב-4 תארי אליפות ב-500 סמ"ק ו-3 תארי אליפות ב-350 סמ"ק. בסך הכל 7 תארי אליפות, כולם עם MV אגוסטה. תואר האליפות הראשון ב-500 מגיע ב-1956, וסורטיס מוסיף עוד 3 עונות עם תארי אליפות כפולים ב-500 סמ"ק וב-350 סמ"ק. ב-1960 סורטיס מתחרה במקביל ב-GP על שני גלגלים וב-F1 על ארבעה גלגלים, והחל מ-1961 סורטיס מתחרה רק ב-F1. ב-1964 סורטיס זוכה בתואר האליפות ב-F1, כשהוא נוהג בפרארי. סורטיס הוא האדם היחידי בעולם שמחזיק בתואר אליפות בקטגוריה הבכירה בעולם מרוצי האופנועים ובקטגוריה הבכירה בעולם מרוצי הרכבים, ואין כל ספק שמקומו בגדולים מכולם מובטח.
מייק היילווד הוא הרוכב הבריטי האחרון לזכות באליפות ב-500 סמ"ק כחלק מתור הזהב הבריטי. להיילווד יש 4 תארי אליפות רצופים עם MV אגוסטה החל מ-1962. בסך הכל 9 תארי אליפות, שאל הארבעה ב-500 סמ"ק היילווד מוסיף 2 תארים ב-350 סמ"ק ו-3 תארים ב-250 סמ"ק. מה ששם את היילווד על הבמה של הגדולים מכולם בנוסף לתאריו הרצופים בקטגוריה הבכירה היא העובדה שהיה אולי הרוכב האינטנסיבי ביותר ב-GP מאז ומעולם. בשנותיו הראשונות היילווד רוכב בכל 4 הקטגוריות בסדרה – 125, 250, 350 ו-500 סמ"ק. תואר האליפות הראשון שלו מגיע ב-1961 ב-250 סמ"ק. זהו גם התואר הראשון להונדה בקטגוריה ובכלל. ב-1966 ו-1967 היילווד מחזיק בתארי האליפות ב-250 וב-350 סמ"ק ומסיים שני ב-500 סמ"ק. בשביל להבין את היכולות של היילווד כרוכב אין מנוס מ-Mike Hailwood. היילווד נהרג ב-1980 בתאונת דרכים יחד עם בתו, כאשר נהג משאית ביצע פניית פרסה במקום אסור.
ג'יאקומו אגוסטיני, או 'אגו' בקיצור. שננו את השם. ואם אתם אוהבים מרוצי אופנועים, שננו אותו שוב ושוב. אגוסטיני מחזיק ב-15 תארי אליפות – 13 עם MV אגוסטה ו-2 עם ימאהה, מתוכם 7 תארי אליפות רצופים ב-500 סמ"ק בין השנים 1966 ל-1972 ועוד תואר אליפות אחד ב-500 סמ"ק עם ימאהה ב-1975. זהו גם התואר הראשון לימאהה בפרט וליצרן יפני בכלל בקטגוריה הבכירה. מאז, התואר הבודד שאינו של יצרן יפני שייך לקייסי סטונר ודוקאטי ב-2007. בנוסף ל-8 תארים אלה אגו מחזיק גם ב-7 תארי אליפות ב-350 סמ"ק בין השנים 1968 ל-1974, מה שאומר שבמשך 5 שנים רצופות אגו קוטף במקביל את התואר ב-500 וב-350 סמ"ק. אגו מסיים שני באליפות 5 פעמים, מתוכן פעם אחת ב-500 סמ"ק ו-4 פעמים ב-350 סמ"ק. תואר אליפות גב לגב ב-350 עם MV אגוסטה ועם ימאהה. אגו גם מחזיק בשיא ניצחונות שעומד על 122 ניצחונות. לרוסי 112 ניצחונות, ולמרקז, נכון לעכשיו, 50 ניצחונות. באופן בו מתחרים היום, בספק אם רוכב אחר יצליח לשבור את שיאיו של אגו. אין ספק שאגו הוא הרוכב המצליח בכל הזמנים. האיש עדיין חי ובועט אופנועים, ובגיל 73 הוא נראה כאילו הוא בדרכו לנצח גם את אליפות המראה הצעיר לגילו. מדי פעם, אגב, אגו מתארח במרוצי GP. אגו, שהיה מודע מאד לסכנות שברכיבת מרוץ, החרים את ה-GP של האי מאן החל מ-1973. לא שאגו היה פחדן – בעברו ניצחונות רבים באי מאן, אלא שההחרמה של אגו ורוכבים נוספים גרמה ל-GP לנטוש את הסבב באי מאן ב-1977 לאור הסכנה הרבה הטמונה ברכיבת מרוץ על אופנועי GP בכביש הציבורי.
אחרוני הרוכבים הבריטים לזכות בתואר ב-500 סמ"ק היו פיל ריד ובארי שין. לבארי שין 2 תארי אליפות ב-500 סמ"ק בשנים 1976 ו-1977. שין היה לרוכב הראשון לזכות באליפות הקטגוריה הבכירה עם סוזוקי. קדם לו פיל ריד, שזכה בסך הכל ב-7 תארי אליפות. 2 תארים רצופים ב-500 סמ"ק ב-1973 ו-1974 עם MV אגוסטה, 4 תארי אליפות ב-250 סמ"ק, כולל התואר הראשון לימאהה, ותואר נוסף ב-125 סמ"ק, כשבאותה עונה ריד גם זוכה בתואר ב-250 סמ"ק. ריד שני ברב-משימתיות רק למייק היילווד.
בחלק השני, שיעלה כאן בימים הקרובים, נעבור על הרוכבים המובילים בעת החדשה של ה-GP, וכמובן נבחר את הטוב מכולם. הישארו מחוברים.
מה עוד כמה ימיים?!
עכשיו! עכשיו!
מה השאלה בכלל?
VR!