הגזייה: החמישייה הסוגרת

אלי פנגס (פורסם לראשונה במגזין פול גז)

לפני כמה שנים ישבתי מחוץ לביתי הקודם שבשדות השרון המוריקים (כאילו, קרוואן עולים מרקיב במושב שהפך לאזור תעשייה). הייתי אז עם רגל שבורה, וערן סטאריק – המכונאי שלי באותם ימים, הגיע לבקר כמנהגו בקודש. דיברנו אז על איך שהאופנוע שלי הפך במהלך השת"פ בינינו לא רק לחזק הרבה יותר מהמקור, אלא גם לנשלט ונגיש. "ליניארי, כמעט חשמלי…", אני זוכר שפלטתי אז. ערן, שהיה אחראי ליצירה, התחיל לדבר אז על מנועים חשמליים והעתיד. הוא דיבר על הסיבוך ההנדסי המובנה בתוך מנוע בעירה פנימית, על הרעש, הזיהום, הגודל, הבלאי הפסיכי והנצילות המגוחכת. הוא אמר שאם המנוע שלך מבזבז 80% מהאנרגיה שלו על חיכוך וחום, אז הוא לא מנוע. הוא תנור. מנוע, לדידו של ערן, צריך להיות מנוע חשמלי. כזה עם נצילות של 90% ויותר, שעובד בשקט מוחלט.

נלחצתי. נלחצתי כי אני מאוד אוהב מנועים שעובדים על דלק ויש להם סאונד מגניב ועקומת הספק ומומנט. נלחצתי כי מכונאי מאוד מיוחד ומוכשר הודה בפניי שתחום התמחותו – מנועים – נחשב בעיניו ארכאי, לא יעיל ודי מטומטם, למען האמת. נלחצתי כי הבנתי שהוא צודק, ושמתישהו נבין שטעינו והמנועים כמו שאנחנו אוהבים אותם בתוך האופנוע שלנו פשוט ייכחדו מכוח הברירה הטבעית. והבנתי את זה סופית ברגע שהוא אמר את המשפט "אנחנו נוסעים על תנורים ומחממים את הבית עם מנועים, זה לא ילך ככה".

המשפט הזה נשאר תקוע בתוך הראש שלי מאז ועד היום. בסופו של דבר הוא יוביל אותי לכתוב למגזין בלייזר טקסט שלא האמנתי שאכתוב בחיים, ועיקרו הוא שמנוע הבעירה הפנימית צריך למות, ומהר. אז מה קרה במהלך השנים האלה? איך הפכתי את עורי מראש דלק עם אגזוז פתוח תקוע באוזן לירקרק מחושמל חובב שקט? ובכן, קרו בעיקר שני דברים.

אתה עם  הקיִדמה, תעצור בצד!

הראשון הוא Google Earth. Google Earth היא תוכנת גלובוס וירטואלי שפותחה על ידי חברת Keyhole בהשראת תוכנה בשם EARTH מספר מדע בדיוני של ניל סטפנסון. השם המקורי של התוכנה  היה Earth Viewer, אך ב-2004 נרכשה קיהול על ידי גוגל, וב-2005 שונה השם לזה הנוכחי. התוכנה היא למעשה פסיפס תלת-ממדי של אלפי תצלומי לוויין ותצלומי אוויר, ומאפשרת רזולוציה של בין 15 מטרים ל-15 סנטימטרים – תלוי באתר.

את המידע המאלף הזה השגתי תוך בערך שתיים וחצי דקות מוויקיפדיה. עד לפני כמה שנים לא הייתי מעז להשתמש במידע לא מאומת מוויקיפדיה, אבל לאט לאט למדתי שזהו מקור מידע אמין למדי, בטח עבור פרסומים כגון טור אישי באתר נישה במדינה קטנה במזרח התיכון. בלי לבדוק כלל, אני מבטיח לכם שבתחתית דף הוויקיפדיה שעוסק ב-Google Earth יש כמה וכמה קישורים דרכם תוכלו להצליב ולאמת את המידע, ואם לא, אז בקישורים שבתוך האתרים אליהם קושרתם בטח יש קישור לבלוג האישי של אחד השמקרים מקיהול שעשה מיליונים מהמכירה לגוגל ומספר את סיפור פיתוח התוכנה מהזווית האישית. לחפור יותר עמוק מזה זה כבר להיות קרצייה טרחנית.

הפואנטה של כל העסק הזה היא עד כמה אתה עומד בקצב הקידמה. אם אתה הייטקיסט, אתה בטח קורא את זה וממלמל לעצמך כמה אני ניאנדרטל. אם אתה מחסנאי במרכז הפצה של תנובה, לעומת זאת, יש מצב שהצלחתי לחדש לך אולי בדבר אחד. אבל אם אתה הבוס של המחסנאי ואתה בן שישים ושמונה, או אז – אם בכלל אתה צורך חומר קריאה באינטרנט – אתה בטח אומר "עזוב אותי באמש'ך", אבל ביידיש או משהו. בקיצור, מתישהו, בגיל מסוים, אתה נשאר מאחור, לא מצליח להשתמש בטכנולוגיה. הקידמה עוקפת אותך בחיצוני בפול גז ואתה נלחץ ממנה ומתחיל להיות נוסטלגי.

אני כמעט ונהייתי כזה. אמנם יש לי את התוכנה של גוגל על הדסק-טופ, אבל לא מצאתי לה שום שימוש למעט ריחוף וירטואלי מעל הדירה שגרתי בה במנהטן או מעל קצה הצוק שמדי פעם אני עומד עליו ומשקיף על נחל צין. כל התפריטים שלה נראים לי כמו סינית, אני משתמש בקושי ב-5% מהיכולות שלה, ואנחנו לא באמת מתקשרים. אבל אז, איכשהו במקרה, עברתי וירטואלית מעל מחלף גלילות מזרח. הרזולוציה של ישראל בתוכנה השתפרה פלאים בשנים האחרונות ויכולתי ממש לראות את הנתיבים בעלייה מכביש חוצה שומרון לאיילון דרום – מה שפעם היו קוראים 'הצפונית'. זו פנייה שאני עובר בה כמעט כל יום, 270 מעלות בעלייה, ברדיוס לא קבוע. עד אותו רגע מול Google Earth הייתי בטוח שהיא מתהדקת ברבע האחרון שלה. אבל אז, ממעוף הלוויין, גיליתי שההתהדקות נמצאת בדיוק בחצי הלולאה. וככה גיליתי שכבר שנים אני מבלה במהלך הפנייה הזו זמן מיותר על גז קבוע, בהמתנה להתהדקות דמיונית שלמעשה כבר חלפתי על פניה.

יום למחרת התגלית המרעישה, עם התמונה מגוגל בראש, הסתערתי על הפנייה. איבדתי מהירות עד החצי שלה, חזרתי לגז ופשוט סובבתי אותו עד הסוף בידיעה שהתהדקות בטוח אין כאן. התוצאה – עוד עשרים קמ"ש על הגשר בשיא הגובה. משם חזרתי לתוכנה וביררתי מה העניינים עם מחלף אשדוד (שני הידוקים), מחלף נחשונים של כביש שש (דאבל אפקס), ועוד כמה מקומות שאף פעם לא התלבשו לי כמו שצריך. המסקנה: אם תרדוף אחרי הקידמה, היא תעייף אותך, אתה תתייאש והיא תמשיך. במקום לרדוף, תמצא איפה היא הכי מדברת אליך. או בקיצור, כמו שאומרים באורנג', העתיד נשמע טוב.

האירוע השני שעזר לי לאמץ את העתיד וקידם אותי אל הוויתור הכולל על מנועי בעירה פנימית כתחבורה, התרחש בירידות מהר הנגב צפונה, אל המישורים של ניצנה. זה היה במהלך טיול למצפה רמון עם שני אפריקה טווינים, או שתי אפריקה טווינות, או איך שלא אומרים את זה. בהחלטה של רגע החלטנו לחתוך מערבה ממצפה רמון ולנסות להמשיך צפונה דרך כביש הגבול המערבי. במחסום של הר חריף שאלו אותנו אם אנחנו מטיילים, אמרנו כן, והם פתחו את המחסום. מהר חריף המשכנו צפונה לאורך הגבול, כשמרחבי סיני נפרשים לשמאלנו עד אין סוף. כשהכביש החל להשתפל ממרומי הר הנגב אל החולות של צפון-מערב המדבר שלנו, עצרנו לתצפית קצרה.

כשיצאנו שוב לדרך הכביש מיד הפך תלול מאוד. אז האצתי חזק וקצר, שילבתי לניוטרל וכיביתי את המנוע. האופנוע המשיך להאיץ חרישי לגמרי בירידה המתפתלת. באחת הפניות היותר חדות, הכביש פשוט נפל מהאפקס ימינה ולמטה. הגעתי אליה קצת מהר מדי, ליטפתי את הבלמים, פקודת היגוי בסוף הבלימה, והירידה הפתאומית האיצה אותי החוצה מהפנייה כאילו היה לי מנוע. אבל היה שם שקט מוחלט. רק אוושה של צמיגים וזמזום של שרשרת. ואז, בלי צחוקים, זה הכה בי. כשקלטתי שהייתה לי כאן תאוצה, בלימה, היגוי ושוב תאוצה, אבל בדממה רכה – פתאום הבנתי כמה הפטנט הזה של מנוע בעירה פנימית הוא מסורבל, רועש ומטומטם. למעשה, ממש התבאסתי להניע אותו בחזרה בקצה הירידה. פתאום חזרו הרעש והרעידות וגזי הפליטה. וזה לא שהאפריקה רועש. למעשה, הוא אחד האופנועים הכי חנוקים ושקטים על הפלנטה. ועדיין.

כל המציל מנוע אחד

אם אתם מעשנים, אתם יודעים להסתכל טוב טוב אל תוך הנפש פנימה ולהכיר בזה ששטיפת מוח הפכה את ההתמכרות הפיזית שלכם גם להתמכרות מנטלית. סיגריה מסתדרת לכם עם רגעים שמחים, רגעים עצובים, תקופות של עצבים, ואפילו סיגריה של ניצחון. אבל בתכל'ס – ואת זה אני אומר בתור מעשן – זה חרא. חרא אמיתי.

את אותו הלך מחשבה אפשר ליחס לנהגים ואופנוענים שחיים על הצד הספורטיבי. הסתכלו גם אתם טוב טוב אל תוך הנפש פנימה, והכירו בזה ששטיפת המוח של מנוע הבעירה הפנימית קישרה לכם את צליל המנוע – בטח עם אגזוז פתוח – לביצועים. להספק. לכיף, לאטרף, לאדרנלין. אבל גם כאן – שוב, בתור מעשן ואופנוען – זה חרא. חרא אמיתי.

למה? ובכן, חישבו על זה ככה: ציירו בדמיונכם אופנוע בדיוק כמו שיש לכם היום, רק שבמקום המנוע שלו יש יחידת הנעה חשמלית שמספקת את אותו ההספק בדיוק. אין לה הילוכים, וגם לא צריך אותם. כמה שתסובבו – ככה תקבלו. פול-גז? שיא ההספק. חצי גז? חצי ההספק. בכל מהירות, בכל מקום, בכל מצב, בלי להיתקע על בור מומנט ובלי לקבל פצצה של הספק ברגע הלא נכון. כמה זמן אתם חושבים שיעבור לפני שההתניה שבמוח שלכם תיעלם לגמרי, רעש יהפוך למה שהוא באמת – מטרד, ואדרנלין יתקשר לכם דווקא עם אוושה חרישית? אצלי הזמן הזה כבר עבר. אצל הג'אנקיז הכי גדולים מביניכם, אם תקבלו כלי חשמלי טוב שעובד, יעברו אולי שבועיים לפני שלא תרצו לשמוע יותר אגזוז בחיים.

ועכשיו, עופו איתי קדימה בפנטזיה ובזמן, והכירו בעובדה שמנועי בעירה פנימית לא יחיו לנצח. יש מצב שמתישהו הם אפילו יהיו לא חוקיים לכביש הציבורי, יחיו רק במסלולים סגורים, וכנראה שבסוף הנכדים שלכם יראו אותם רק במוזיאונים. ואם זה מה שעומד לקרות, וזה יקרה, אז איזה אופנוע / אופנועים הייתם מחביאים במרתף? אילו חמישה אופנועים הייתם מצילים מהכחדה, עולים עליהם בגיל שבעים ונותנים גז בסתר, בלילה, לזכר הימים הטובים? (רמז: אופנועים יהיו תמיד, חשבו דווקא על המנועים).

יאללה, טקבקו את החמישייה שלכם.