תם השרב הגדול
כחודשיים עברו מאז הדיווח האחרון במבחן ארוך הטווח לפיאג'ו MP3 300. בסוף הדיווח הקודם כתבתי ש"אני מצפה שמערכת היחסים, ובעיקר הקילומטראז' המשותף, יתחזקו". אז מערכת היחסים מתפתחת ואפשר לומר שעברנו את שלב הדייטים ושקענו בשגרה. הוא השפיע על הרכיבה שלי ועשה אותי יותר מתון. זה לא שאי אפשר להשתחל איתו, אבל הגודל בכל זאת מעט מרתיע ומרגיע, ואני מוצא שאני נכנס איתו להלך רוח יותר מתון. בעניין הקילומטראז', הספקנו קצת יותר מבחודשיים הקודמים, כ-1,200 ק"מ, כי אמנם החגים עברו אבל חופשה ארוכה ומספר מבחנים לקטנועים אחרים גרמו לכך שמתוך החודשיים האלו רכבתי על האמפי כמחצית מהזמן בלבד.
בנוסף, באותה פסקת סיום כתבתי: "אני מקווה שעד אז תהיה לי הזדמנות לרכב מעט בגשם, על כביש רטוב עם רוחות ותנאים פחות מאידאליים". החלק הזה הצליח במלואו. רכבתי בגשם ואף בסופה, והופתעתי מהתנהגות האמפי ובעיקר מההשוואה בינו לבין קטנוע דו-גלגלי. את הרשמים תוכלו לקרוא מיד לאחר קטע נוסטלגי ווידוי אישי.
זה היה סיפור של חורף
יש לי טראומה מרכיבה בגשם. לא מכל הרכיבה, אני דווקא אוהב לרכב בגשם, אלא רק מהבלימה, וליתר דיוק בלימת החירום. מקורה של הטראומה בחורף 1989 – החורף הראשון שלי כאופנוען. אני זוכר את זה כאילו זה קרה הבוקר. וזה קרה בבוקר, בשדרות רוקח מול גני התערוכה, בגשם שוטף. הייתי חסר ניסיון ולבוש בציוד מסורבל, עטוף בחליפת גשם כתומה ועבה עם משקף מלא טיפות מצידו האחד ומלא באדים מצידו השני – כשהרכב שנסע לפני בלם בחוזקה. שמרתי מרחק, אבל כנראה שהמרחק ששמרתי התאים יותר לקיץ ולכן עד ששמתי לב שגם אני צריך לבלום כבר הייתי חייב לבלום בעצמי בלימת חרום. למזלי רק האחורי איבד אחיזה והאופנוע זרק זנב שמאלה (זריקת אנדרנלין לדם), ימינה (דופק מואץ) ושוב שמאלה (זיעה קרה מכסה את כולי) עד שחזר להתיישר ונעצרתי.
האירוע, שארך בוודאי שנייה או שתיים, השאיר אותי מבוהל, ושנים לאחר מכן המשכתי לשמור מרחק מוגזם בעליל ולבלום בעדינות מוגזמת כשהכביש רטוב, וגם זה לא עזר – בגלל הרמזורים. במיוחד זכורה לי הבלימה בקפלן לפני הצומת המרכזי על דרך נמיר. גשם, כביש רטוב, ירידה תלולה – האופנוע נעצר כשאני כבר עמוק בתוך הצומת. עם השנים והניסיון למדתי להקטין את המרחק ולהגביר את הבלימה, אבל הטראומה תמיד הייתה שם ברקע, וכל בלימה חורפית גרמה לתגובת שרשרת של אדרנלין-דופק-זיעה.
החורף, לראשונה בחיי, יכולתי לבלום ללא חשש. לוחץ על הידיות, מאט או עוצר, וממשיך ברכיבה כאילו כלום לא קרה. אני לא יודע לומר בוודאות אם באמת סכנת ההחלקה פחותה, אבל התחושה בהחלט כזו – וזה טוב מספיק עבורי.
מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר
במבחן המקורי של הפיאג'ו MP3 300 j כתבתי שברכיבה ה-MP3 300 נותן תחושה של כל קטנוע רגיל, אך בעמידה ברמזור מרגישים בגלגל השלישי. ברכיבה בגשם וברוח זה מתהפך. בזמן רכיבה האמפי מתנהג אחרת מקטנוע דו-גלגלי. ראשית, רוחות צד. הן משפיעות על האמפי כמו על כל רכב אחר, אבל בניגוד לקטנוע בו עד שמרגישים את מכת הרוח הקטנוע כבר עבר נתיב, באמפי מרגישים דחיפה הצידה אבל אין בה שום דבר מאיים או מרעיש. ברכיבה מהירה על כביש רטוב וגם בפניות מהירות הקטנוע נטוע ומשדר ביטחון שהזכיר לי יותר מכונית מקטנוע. המגרעה היחידה של האמפי ברכיבה בגשם היא המשקף שהתכסה מים גם מחלקו הפנימי באופן תמוה וזרק עלי טיפות מים בצורה מאוד מוזרה. לא באמת מפריע כשממילא כל האוויר מלא טיפות, אבל בהחלט מוזר.
בעצירה ברמזורים, כששתי הרגליים על מדרס הרגליים והקטנוע זקוף בזכות מעצור ההטיה, התגלתה בעיה. הרוח החזקה נדנדה את הקטנוע וגרמה לי למיני-מחלת-ים – הרגשה לא נעימה של סחרחורת ואיבוד אוריינטציה. הורדת הרגל ברמזור פתרה את הבעיה הזאת.
גשם גשם בוא
כל סיפורי הגשם האלו ובסך הכל היו ימים בודדים של גשם, ואני כבר מצפה לעוד ומקווה לרכב קצת יותר רחוק בגשם. אנסה גם לצאת לטיול, אבל אז אם אפשר דווקא יום שמשי. בנוסף, אני חייב לכם דיווח על יציאה זוגית לשתי הופעות ענק של אמנים מחו"ל, שתיהן ביום חמישי בערב בפקק עומד ארוך ומתיש, אבל האחרונה על ה-MP3 300 האימתני והקודמת על ה-SH300 הצנום. יש הבדלים גדולים בין שתי הרכיבות, אבל ספוילר: לשתיהן הגענו בזמן. על כך ועוד בדיווח הבא.
סטטיסטיקה – ארבעה חודשים עם הפיאג'יו MP3 300 HPE Sport
- 2,134 ק"מ
- 85 ליטר דלק
- 10 תדלוקים
- 8.5 ל' בכל תדלוק בממוצע
- 213 ק"מ בין תדלוקים בממוצע
- 25.1 ק"מ/ל' בממוצע
כמה כסף?
- דלק – 522 ש"ח
- טיפול 1,000 ק"מ – 497 ש"ח
- סה"כ הוצאות לפני ביטוח חובה: 1,019 ש"ח (כולל דלק)
מה אהבנו?
- נוכחות על הכביש
- מרחב בקוקפיט
- יציבות
- איכות בנייה וגימור
- בלימה (ובעיקר על כביש רטוב)
- רכיבה בגשם
מה פחות אהבנו?
- משקל
- נדנודים בעמידה מרוחות צד
- טפטוף מהמשקף בגשם
- גודל תא הכפפות