FullgaZ אופנועים, קטנועים וכל מה שגז
השתתפה וכתבה: שירלי מור; צילום: שי מקייטן
כ־100 רוכבות מכל רחבי הארץ הגיעו השנה לציין את יום הרוכבת הבין־לאומי, שחוגג השנה שני עשורים של תנועה נשית חוצה גבולות, כבישים וסיפורים אישיים. בתוך תקופה לא פשוטה במדינה, הבחירה להתייצב, להניע מנוע ולצאת לדרך הייתה הרבה יותר מרכיבה, היא הייתה אמירה. אמירה של חוסן, של שייכות ושל קהילה שלא מוותרת על עצמה.
האירוע התקיים הודות למיטל חדד, שבמינימום זמן הרימה אירוע מרגש, בחסות מטרו מוטור־פריסבי ובשיתוף ברקום ישראל, המשווקת בין היתר את דיבוריות Cardo ומוצרים לעולם הרכיבה. אבל מעבר לשמות וללוגואים, הייתה כאן קהילה חיה ונושמת, שנפגשת שוב ושוב סביב אהבה משותפת לכביש.
רכיבה מכל קצוות הארץ – מסע שמתחיל בלב
כמו בכל שנה, הרכיבה לא התחילה בנקודת היציאה, היא התחילה הרבה קודם, בכל אחת ואחת מהרוכבות. בצפון, בדרום, בערים ובקיבוצים, יצאו נשים לדרך, חלקן לבד, חלקן בקבוצות קטנות וכולן עם אותה תחושת התרגשות בבטן. נקודת ההתכנסות המרכזית ב'יס פלאנט' ראשון לציון הפכה תוך זמן קצר למרחב של צבע, סאונד מנועים וחיבוקים. קסדות הוסרו, חיוכים נחשפו, ומבלי להכיר, כבר היה ברור שיש כאן שפה משותפת.
משם יצאה שיירה מרשימה למסלול דרך השפלה, מצפה משואה, ועד גן לאומי בית גוברין. הכבישים התפתלו בין שדות ירוקים, אוויר פתוח ורגעים של שקט פנימי שנקטעים רק בצליל המנועים. זו הייתה רכיבה שמחזיקה בתוכה גם עוצמה וגם רוך, שילוב נדיר של חופש ושל חיבור.
לאורך הדרך נרשמה נוכחות מרהיבה של כלי רכב, מקטנועים עירוניים קטנים ועד אופנועי ליטר עוצמתיים בנפח 1,000 סמ"ק. אבל יותר מהכל, נראתה הדרך האישית של כל אחת: רוכבות בתחילת הדרך לצד ותיקות, מי שעשתה את הצעד הראשון רק לאחרונה ומי שכבר שנים על הכביש. יחד הן יצרו שיירה אחת – לא אחידה, אבל הרמונית.
העוצמה האמיתית לא הייתה רק במנועים אלא בתחושת הביחד. ברגעים שבהם מבט אחד בין רוכבות מספיק כדי להבין. בתחושה שאת חלק ממשהו גדול יותר, גם אם הגעת לבד.
בין דורות – הסיפור שנכתב מחדש בכל שנה
נקודת הסיום בעגלת הקפה 'אלה בעמק' לא הייתה רק עצירה טכנית במסלול, היא הייתה התגשמות חיה של מה שנכתב כבר בהזמנה: הרגע שבו קהילה מתכנסת לא רק לרכוב, אלא כדי להיראות יחד. אותו רעיון של 'Just Ride', שנולד מתוך צורך עמוק בנראות ואחדות , קיבל כאן צורה מוחשית, נשים מכל קצוות הדרך, מכל הסגנונות והקבוצות, יושבות זו לצד זו, נושמות, מחייכות, מבינות שהן חלק ממשהו גדול יותר.
המעבר מהרכיבה אל הישיבה המשותפת יצר שינוי עדין אבל עוצמתי: מהמנועים הרועמים, לשיחות השקטות; מהתנועה, להתבוננות, לחוויה, לחיבור. בין ביס לארוחה לבין לגימה מקפה, התקיים בדיוק אותו רגע שעליו דובר – רגע של אחדות. לא עוד קבוצות נפרדות, אלא קהילה אחת שמצליחה, אפילו אם רק לכמה שעות, לחזור לשורש שלה.
ההרצאה של דור אבן־כץ השתלבה באופן טבעי בתוך הרוח הזו, חיבור בין תשוקה לבטיחות, בין חופש לאחריות.
בעצם, אחד הרגעים המרגשים באמת התרחש דווקא כשהמנועים כבו. בנקודת הסיום, כשהרוכבות התיישבו יחד, נוצר מפגש נדיר בין דורות. בצד אחד – קבוצת 'דור העתיד' – רוכבות צעירות, חלקן בתחילת הדרך, עיניים נוצצות, סיפורים שעדיין נכתבים. ממולן – רוכבות ותיקות, שכבר עברו דרך, חלקן אימהות, חלקן כבר מספרות על הילדים שגדלו לצד האופנוע.
זה לא היה רק מפגש – זו הייתה העברת לפיד. בלי טקס רשמי, בלי מילים גדולות, רק מבטים, חיוכים ושיחות קטנות שמחזיקות בתוכן שנים של ניסיון, אומץ והתמדה. שם, בין כוס קפה לסיפור על כביש רחוק, נוצרה עדות למסורת חיה, כזו שממשיכה להתפתח משנה לשנה.
כי בסוף של דבר בחיים, זו לא רק הדרך שעליה רוכבים, אלא גם האופן שבו בוחרים להיות עליה, יחד, במודעות, מחזקות זו את זו.
ובתוך זה יש גם אמת עמוקה יותר, שמלווה כל רוכבת: הדרך לא תמיד חלקה. יש מהמורות, יש רגעים של חוסר ביטחון, יש גם נפילות, על הכביש ובשטח. יש תקופות שבהן צריך לעצור, לכוון מחדש, לשפר, לדייק, את הרכיבה, את האופנוע, את עצמנו. כמו שאנחנו משקיעות בכלי שלנו כדי שיהיה מותאם בדיוק אלינו, כך אנחנו לומדות לדייק גם את הדרך שלנו עליו. ועם כל האתגרים, אנחנו לא מוותרות לעצמנו. לא על הרכיבה, לא על התשוקה, ולא על החופש שהיא מביאה איתה. להפך – דווקא מתוך ההשקעה, מתוך הדרך שעברנו, אנחנו בוחרות שוב ושוב לעלות על האופנוע ולנצל כל הזדמנות כדי לחגוג את זה.
וזה אולי הלב של כל היום הזה: לא רק עצם הרכיבה, אלא הנוכחות. הנכונות להתאסף, להרים ראש, להניף דגל, פיזית ומטאפורית, ולהגיד: אנחנו כאן. לא כבודדות, לא כקבוצות קטנות, אלא כקהילה אחת גדולה, בדיוק כפי שהיום הזה נועד להיות מלכתחילה.
וכשהיום נגמר וכל אחת חוזרת הביתה, נשאר משהו שממשיך ללוות: תחושת כוח שקטה, שייכות עמוקה, והידיעה הברורה שהחוויה הזו כבר מזמן לא רק שלה לבד.
לזכרה של חדווה שילן.
