הטיול של החיים – Trip of a Lifetime

כתב וצילם: מיהיי ברבו

בסיפור של מיהיי (מבטאים מי-היי) נתקלתי במקרה איפשהו במרשתת. צלם שהרביץ את הטיול של החיים עם אשתו ובנו בן ה-4 על אופנוע. התמונות שלו היו מהפנטות ביופיין, וקראתי לחברה שלי שתבוא לראות. שנינו התמוססנו לתוכן והפלגנו בדמיוננו למקומות מרוחקים, מחשבות על טיולים ונופים פראיים. וכמה כיף יכול להיות לעשות את זה ביחד.

לא יודע מה גרם לי לנסות לאתר אותו וגם לא היה ברור לי מה אעשה אם וכשאמצא. פייסבוק והשם הייחודי שלו הפכו את משימת החיפוש לתהליך של שלוש דקות. כשמצאתי פשוט יריתי שאלה, וככה התפתחה לה שיחה שבשלב מסוים עברה למייל. אנחנו חיים בזמנים מדהימים.

ניתן את הבמה למיהיי.

הסיפור של מיהיי ברבו

קוראים לי מיהיי ברבו. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר. בכל אופן, אני בן 36, צלם במקצועי, מבוקרשט, רומניה. אני אוהב לומר שאני צלם עיתונות למרות שיש לי די מעט עבודות עיתונאיות לאחרונה. בכל מקרה, צילום עיתונות זו אהבת האמת שלי. אני עושה זאת כבר 12 שנים עבור מספר עיתונים וסוכנויות בינלאומיות שונות. אני אביו הגאה של ולדימיר, הרפתקן בן 5, ומאוהב באואנה, אמא של ולדימיר, זוגתי היפהפייה.

אני רוכב על אופנועים מאז 2004. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי ואני לא יכול לראות את חיי בלעדי האופנוענות. את הטיול הגדול הראשון שלי עשיתי ב-2009, כשרכבתי על ב.מ.וו  F650GS דקאר למונגוליה וחזרה לבד. כתבתי על הטיול הזה ספר שנקרא “Vand Kilometri” (מוכרים קילומטרים). אואנה לא רוכבת, אפילו לא על אופניים, אבל היא המורכבת המושלמת והיא מאוד אוהבת לרכב איתי.

הסיפור מאחורי 'התור האירופי' פשוט – אף פעם לא ממש התכוונו לעשות אותו. קנינו את ה-Ural Ranger מודל 2014 שלנו במחשבה אחת – להתרחק מהבית לכמה זמן שיתאפשר. התכוונתי לעשות 'טיול חימום', כדי לראות איך ארבעתנו (אואנה, ולדימיר, אני וה-Ural) נסתדר, אם אנחנו אוהבים את הרעיון, אם האופנוע נוסע בסדר ואם אנחנו אוהבים אותו – אולי בכלל לקנות אותו הייתה טעות?

עזבנו בלי לדעת את הכיוון וללא תכנית, כאמור, העיקר כמה שיותר זמן מחוץ לבית. ובכן, בשלב הזה אני כבר יכול לומר שזה היה הכל  למעט 'טיול חימום'.

במספרים זה יוצא 28 אלף קילומטרים, 41 מדינות, 4 חודשים. טוב, אלו רק חלק מהסטטיסטיקות, אולי נפרסם עוד בעתיד. אואנה מילאה מחברת שלמה בהן לאורך הטיול.

אין לי יומרות לחשוב שמה שיש לי לומר יהיה איזה משהו בלתי נשכח, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להשאיר איזה משהו פה ושם. הייתי רוצה לענות על שאלה ששאלו אותנו ובטח עוד ישאלו – למה? ובכן, לא בגלל שאנחנו יכולים, אלא מוזר ככל שזה ישמע – כי זה הדבר הנורמלי לעשות. או אם יהיה לכם יותר קל לעכל את זה – כי זה אמור להיות הדבר הנורמלי לעשות. כלומר, נראה לי שזה אמור להיות נורמלי.

פעם אמרתי שרומניה זו מדינה בעייתית בכל מה שנוגע לטיולים, למרות שלא בטוח שבעייתית במובן הברור שלה. גדלנו תחת משטר שלימד אותנו שלצאת מהמדינה זה פשוט לא משהו שיכול לקרות, ולקחנו את זה לליבנו. למדנו את זה כל כך טוב, שהעברנו את זה הלאה לילדים שלנו מבלי בכלל לשים לב. אנחנו לאט לאט מתחילים להציץ החוצה – איזה סקי באוסטריה, אולי קצת בטן-גב באיזה חוף ביוון, אבל אלו לא הטיולים שאני מדבר עליהם, כי זה, אם תסלחו לי, חופשה. לא טיול.

כשאני אומר טיול אני מדבר על סוג של חוויה שאף סוכנות תיירות לא יכולה להציע. אני מדבר על ריחות וטעמים של אוכל שבושל במרפסת של אוהל, על לילות שעוברים תחת הכוכבים, על נופים שונים בכל יום, ועל האיש הזר הזה שאתה דופק לו על הדלת רק כדי לשאול אם זה בסדר שתעביר קצת זמן אצלו במרפסת והוא מסכים.

אני רוצה שולדימיר ירצה לראות את העולם. אני גם רוצה שיראה אותו כמו שהוא ולא כמו שאיזה מדריך תיירים מצייר לו אותו. אני רוצה שיהיה סקרן. תראו, אף אחד לא יודע אם כשהוא יגדל זה יהיה כמו שאני תכננתי שיהיה כשיהיה גדול, ואני אפילו לא יודע אם הוא בכלל יזכור משהו מהחופשה המשפחתית הזו בעוד 14 שנים, אבל אני כן רוצה לדעת שהנחתי את אבן הפינה הזו, יסוד מסוים לאישיות שלו. זו בעצם הייתה המשאלה היחידה של ההורים שלו לפני שיצאנו לכבוש את אירופה.

כשהיינו באתרי קמפינג שונים מצאתי עצמי יושב ומתבונן בולדימיר משחק כל כך יפה עם ילדים אחרים ממדינות אחרות. זה פשוט ריתק אותי איך הזאטוטים הקטנים הללו יכולים להסתדר כל כך יפה מבלי אפילו לחלוק את אותה שפה. איך הם יכולים לשחק במשך שעות, לקשקש ולהיות שמחים, כשאני לא מסוגל אפילו להבין את ההוראות הפשוטות מהבנאדם שהרגע עצרתי לשאול. ברגעים כאלו אמרתי לעצמי שכן, אנחנו עושים את הדבר הנכון, שאבן הפינה הזו, הלבנה הזו, נמצאת שם, מוכנה לתמוך ביסודות של… של בן אדם טוב.

אתם מבינים, כל הסיפור מתמצה בסוף ל'חופשת הקיץ של ולדימיר', לא שום דבר מעבר. לאלה מכם שמחכים לספר, אנחנו מודים ובחיבה אומרים – אל. זו בסך הכל הייתה חופשה משפחתית, שלנו, שחלקנו עד כמה שיכולנו, עם השמחות שבה, החוויות והסלפי'ז. הצד השלילי, אם בכלל יש כזה, זה שראינו כל כך מעט. היו כל כך הרבה מקומות וקרו כל כך הרבה דברים והיה כל כך מעט זמן שזה יהיה ממש מטופש לומר שראינו את כל אירופה.

מה שהוביל להחלטה לצאת לחופשה הארוכה הזו הייתה שאלה שניסיתי לענות עליה עוד מ-2009 כשחזרתי ממונגוליה. אנשים שחלמו לעשות את אותו טיול חזרו ושאלו את אותן שלוש שאלות. הראשונה הייתה "מאיפה היה לך הכסף?". התשובה הייתה פשוטה – זה לא היה חסכונות מעבודה כמו שמרבית האנשים יחשבו, אלא מהלוואה שנלקחה מהבנק. האמת היא שזו הייתה הלוואה שאמא שלי לקחה כי אני בכלל לא הייתי מועסק.

השאלה השנייה הייתה "מאיפה היה לך הזמן?". נו, פה כבר התשובה עוד יותר פשוטה. פוטרתי מהעבודה, כך שהיה לי את כל הזמן שבעולם. בכנות עכשיו, מה מונע מכם עכשיו להיות מפוטרים?

השאלה השלישית הייתה תמיד זו שהדליקה אותי. אולי כי היא הייתה יותר הצהרה משאלה, משיכה שמאלה בהגה של החופש, דוושת בלם תקועה בדרך להגשמה עצמית. היא הלכה ככה: "זה אולי עבד בשבילך, אבל לי יש ילד". זהו. נקודה. סוף פסוק. לא היה לי ילד בזמנו, אז באמת הייתי חופשי לקחת כמה הלוואות שרציתי ולחתום על מסמכי פיטורין רבים ככל שהתחשק לי. התמזל מזלי.

ההצהרה הזו קרעה אותי. המשמעות שלה אומרת שאם אני רוצה ילדים, משפחה, אז בעצם זה הסוף? שאמות קבור בתוך ה'הכל כלול' למשך שלושה שבועות בשנה, עד שהילד יהיה בן 18? אז זהו, שלא. היום אני יודע שהשואלים / מצהירים הם אלו שטעו. היום אני יודע מספיק כדי לומר לכם שלהפוך את ילדכם לגורם של האימפוטנציה שלכם זה פשוט לא נכון. זה מכוער, לא נורמלי ולא בריא. אם אותם אלה ששאלו אותי קוראים את זה במקרה, אז זו תשובתי הכנה אליכם. כנראה לא מה שציפיתם, אבל המפה שאואנה, ולדימיר ואני ציירנו בארבעת החודשים המופלאים שעברנו לא מאפשרת בכלל קיום של תשובה אחרת, לא משנה כמה אני מנסה להיות קל עליכם. תאמינו לנו, זה אפשרי.

הייתי רוצה שאופנועים יהיו חלק מהחיים של ולדימיר. אני רוצה שיאמר, כמוני, שאופנועים זה הדבר הכי טוב שאי-פעם קרה לו. הייתי רוצה שיהנה מהם מוקדם יותר ממני, וגם הייתי רוצה שיהיה לו ראש על הכתפיים כשהתחת שלו על האוכף. אני לא מאמין בתאונות אופנועים, אלא פשוט בתאונות. יש אימרה שאני אוהב שאומרת שבפעם הראשונה שאתה עולה על אופנוע יש לך שק מלא במזל ושק ריק מניסיון. הרעיון הוא למלא את השק של הניסיון לפני שאתה מרוקן את השק של המזל. החדשות הרעות הן שהשק של הניסיון אף פעם לא נמלא עד תומו. חדשות רעות נוספות הן שמזל זה לא משהו שאדם יוצר לעצמו. יחד עם זאת, זו הסיבה היחידה שבגללה מסע הופך למוצלח. זו דעתי בכל אופן. וזו גם הסיבה שבגללה אני מאמין במזל של הבן שלי.

בכל פעם שעצרנו לשאול מישהו משהו ומישהו היה שואל אותי משהו חזרה, ולדימיר היה מקשיב בסקרנות עד שהיה שואל אותי "מה הם אמרו אבא? מה הם אמרו?". הייתי לוחש לו שאנשים שמעו שרוכב האופנועים הגדול בעולם מטייל עכשיו ברחבי אירופה ושאלו אותי אם ראיתי אותו במקרה. "אמרתי להם שלא, ולא סיפרתי להם שזה אתה".  ולדימיר תמיד חייך בהסכמה, כמו שותף לפשע של הסוד הקטן שלנו, ואז חזר לעיסוקיו. חייכתי בכל פעם, לא כי זה היה מצחיק, אלא כי מעולם לא שיקרתי לילד שלי, גם לא עכשיו. אחרי הכל, איזה רוכב אופנוע אתם מכירים שאחרי שלושה חודשים של הרפתקאות סביב אירופה מתקשר לגן שלו כדי לומר שיאחר בעוד חודש?