דעה: מצדה 2016 – החזרה למקורות

בואו נתחיל מהשורה התחתונה: הרכיבה למצדה בערב ראש השנה 2016 הייתה משובחת. מפגן אותנטי של אופנוענות טהורה, של רכיבה כיפית ובטוחה בכבישים מדהימים, ושל אווירה חופשית ומשוחררת. אופנוענות נטו.

שיעור היסטוריה

הרכיבה המסורתית למצדה התחילה ב-2002 כיוזמה ספונטנית של כמה חברים בפורום אופנועים בתפוז. 8 אנשים בלבד היו שם בפעם הראשונה. בשנים שלאחר מכן היוזמה תפסה תאוצה, כשבכל שנה מצטרפים יותר ויותר רוכבים לרכיבה הקסומה הזו. תוך שנים ספורות כבר היה מדובר באלפי רוכבים.

בנקודת הזמן הזו, הרכיבה הזו – שאמורה להיות רכיבה ספונטנית של חברים לתחביב – הפכה לממוסדת ומאורגנת, כשלרוב מנהלי פורום האופנועים בתפוז לוקחים על עצמם את מלאכת הארגון – שכוללת פנייה לגופים רשמיים כמו משטרת התנועה ואתר מצדה (חלק מרט"ג), וגם לתחנות דלק ובתי קפה לאורך המסלול. עם הזמן נוספו גם ספונסרים – בעיקר מתוך הענף, והרכיבה הזו הפכה לממוסדת וממוסחרת, עם כללים, עם ארגון, עם פטרונים. ההפך הגמור מכל מה שרוח האופנוענות מסמלת ומהקונספט המקורי של הרכיבה הזו למצדה.

בשנה שעברה למשל – הפעם ה-14 ברציפות שהרכיבה למצדה בערב ראש השנה יצאה לפועל – המארגנים דחפו אותה לכל מקום אפשרי. למגזינים, לפורומים, לפייסבוק – עם איוונט רשמי ששותף מאות פעמים. התוצאה – כ-7,000 איש הגיעו למצדה בבוקר השנה החדשה. שיא חדש ומרשים. חלק מהם, אגב, היו עם מכוניות. החניון התחתון של מצדה התמלא עד אפס מקום ונסתם, פקקי ענק השתרכו בכניסה לאתר, והיה גם קצת בלגן – ווילי'ז פה ושם, מנועים על המנתק, אפילו ברנאאוטים – גם של מכוניות. האמת? מגניב לגמרי, ולגמרי חלק מהעניין של פסטיבל מוטורי – כמו בכל מקום בעולם. וכן, נשאר גם קצת זבל בחניון. לא יפה, אבל רחוק שנות אור ממה שהולך למשל מסביב לכנרת כל שנה בחול המועד פסח.

סטטיסטיקה

בואו נדבר רגע על מספרים. 14 שנה ברציפות שהרכיבה למצדה יוצאת לפועל. בכל שנה משתתפים אלפים רבים – בואו נגיד בממוצע 3,000. כל אחד מהרוכבים עושה בממוצע כ-400 ק"מ. נקבל נסועה כללית של כ-17 מיליון ק"מ של כל הרוכבים יחד בכל הנסיעות למצדה. אולי קצת הגזמתי בחישוב, אז בואו נגיד שמדובר רק ב-15 מיליון ק"מ.

ב-15 מיליון הק"מ האלה יש אפס הרוגים ומעט מאוד תאונות. בכל שנה אנחנו שומעים על מקרים בודדים כמו ההוא שהמשיך ישר בכיכר או על זה שהחליק בפנייה, כשהפגיעות בדרך כלל קלות מאוד. לא זכור לי פצוע קשה או אפילו בינוני בכל הנסיעות למצדה, ואני מקפיד לעשות את הרכיבה הזו בכל שנה.

אז מה אני בא להגיד? שכנראה שהרכיבה למצדה, אחרי הכל, היא הרכיבה הבטוחה ביותר שיש. אנשים לוקחים אחריות על הרכיבה שלהם ורוכבים בהתאם ליכולותיהם.

כן, יש פה ושם משתוללים, יש פה ושם ווילי או ברנאאוט, ויש כאלה שנכנסים לתחנת הדלק ושמים את המנוע על המנתק. אני חי עם זה בשלום ואפילו נהנה מזה. לגמרי חלק מהתרבות הדו-גלגלית – בכל מקום בעולם. אהלן וסהלן.

אופנוענות סטרילית בתוך בועה

למה אני מספר על כל הסטטיסטיקות האלה? מפני שבשבועות האחרונים ראיתי לא מעט רוכבים – רובם אנשים טובים ויקרים, אגב – שמתלוננים, שלא לומר מתבכיינים. על מה יש להם להתלונן, אתם שואלים? ובכן, "על מה שנהיה ממצדה". עם "הערסים שדופקים ווילי'ז וברנאאוטים", על "כמות האנשים הבלתי נסבלת", על "כמויות הזבל שהרוכבים השאירו אחריהם". "בסוף זה ייגמר רע", אומרים נביאי הזעם שלנו.

השיא היה אחרי שמשטרת ערד הודיעה שתמנע כניסה לאתר מצדה והרט"ג הודיעה – בהחלטה הזויה ובלתי מתקבלת על הדעת – שחניון מצדה יהיה סגור לביקור מטיילים עד השעה 08:00 בבוקר. התגובות, מתוכנו – מתוך קהילת האופנועים – היו בין היתר "יופי, תאכלו את הדייסה שבישלתם", ועוד קולות שמחה לאיד כאלה ואחרים. בלתי נתפס.

אותם הרוכבים שהביעו שמחה לאיד לא באמת אשמים. הם פשוט חיים בבועה. בועה שנוצרה לדור שלם של אופנוענות שלמד את האופנוענות שלו בפורומים. אופנוענות סטרילית עם כללי התנהגות מאוד ברורים. "אופנוענות מגני הברכיים" אפשר לקרוא לה. לא כהתרסה כנגד מגני ברכיים, חלילה, אלא כנגד מה שהם מייצגים. את דור הרוכבים שאיבד את האינדיבידואליות, את המחשבה העצמית ואת רוח האופנוענות והחופש. דור רוכבים שכבול בתוך חוקים ברורים ונוקשים כיצד מותר לנהוג וכיצד אסור. הרוכבים האלו כל כך מתנשאים, והם אפילו לא מבינים את זה.

אז כן, כשמצדה גדלה והגיעה לממדים של אלפי רוכבים, היא השתנתה. וכמובן שהיכן שיש אלפי ישראלים – יש גם קצת בלגן ונשאר זבל. שוב, מספיק לראות תמונות של הכנרת אחרי חול המועד פסח (או במהלכו), כדי להבין שמה שהיה במצדה בשנים האחרונות זניח לחלוטין. וכן, איפה שיש הרבה אופנוענים יש גם וויליז, גז עד המנתק וברנאאוטים, רק שבכל פסטיבל מוטורי בעולם זה מדליק את הרוכבים והם נהנים מזה ומעודדים את זה. רק פה בארץ זה אסור וזה חוליגני וזה של ערסים וזה לא אנחנו והם לא מייצגים אותנו. אויש, כמה התחסדות!

ספורט מוטורי מאורגן

בואו נחשוב רגע יחד. מתי הספורט המוטורי בישראל התחיל לצלוע ונוצרו לו אלף ואחד חסמים? ובכן, התשובה מאוד ברורה – עם יישום חוק הספורט המוטורי. ברגע שעירבו את הממסד בהפקה של ספורט מוטורי, זו הייתה נקודת הזמן שבו הספורט דעך עד לרמה של היום, שמפיקים מנסים בעור שיניהם ועם מאמצים אדירים להקים פה אליפויות – מה שלפני חוק הספורט המוטורי היה כמעט ברור מאליו.

כמו עם הספורט המוטורי, כך גם עם מצדה. אותם רוכבים שבוכים על אובדן הדרך של מצדה, כולל כאלו שלא רכבו למצדה כבר שנים אבל המקלדת שלהם לא נחה בשבועות האחרונים, צריכים לפתוח את העיניים ולראות דבר שנמצא בדיוק מול עיניהם: הרכיבה למצדה איבדה את הדרך כשהחלו למסד אותה. כשקם 'ארגון', שבפטרונות מעושה לקח על עצמו לארגן את הרכיבה הזו, לתאם משטרה, רט"ג, תחנות דלק, בתי קפה, יבואני אופנועים וציוד שיחלקו מים וחולצות ומה לא. וכמובן גם החלו לפרסם את זה בכל מקום אפשרי. מפה ואליך כדור השלג התגלגל ולא ניתן היה לעצור אותו.

זו, אגב, אבולוציה טבעית לגמרי של אירוע בסדר גודל שכזה, ובאופן אישי מאוד אהבתי את כל אחת מהגרסאות של הרכיבה למצדה. גם האינטימיות יותר וגם את אלו המאורגנות והממוסחרות.

מצדה היא האמצעי, לא המטרה

מבחינתי, מצדה היא האמצעי ולא המטרה. אמצעי לרכיבה מיוחדת של פעם בשנה, עם קבוצת החברים הקרובה שלי, ועם עוד אלפי רוכבים סביבי. אחת החוויות הדו-גלגליות החזקות של השנה!

לכן, כשמצדה התמסחרה והחלו להגיע אלפי אנשים, גם כאלו שלא קשורים לעולם הדו-גלגלי שלנו, זה ממש לא הפריע לי. ההפך הוא הנכון. עדיין נפגשתי עם קבוצת החברים שלי ורכבתי איתם את הדרך היפהפייה הזו, עדיין היו סביבי אלפי רוכבים, עדיין הייתה אווירה סופר מהנה, אווירת אופנוענות. באתר מצדה עצמו יש בלגן? מה הבעיה – מסתובבים בחניון חצי שעה להגיד שלום למכרים, וממשיכים צפונה על כביש 90 למקום אינטימי יותר. רואים את הזריחה על קפה מהביל, וממשיכים לכיוון ירושלים עם עוד אלפי האופנועים שיצאו ממצדה.

Keep It Fuckin' Simple!

"אז השנה אין מצדה?", "נשברה המסורת?", "נוסעים לבנטל במקום?" – אלו רק חלק מהשאלות שהציפו את תיבות הדואר והפייסבוק שלנו בשבועיים האחרונים. התשובה לכולם הייתה זהה – למה לא לנסוע? מישהו אוסר עליכם? תתארגנו כמה חברים, ופשוט סעו, כמונו. ככה פשוט.

בחזרה למקורות

וזה בדיוק מה שקרה. סביב השעה 01:00 בלילה היו בחניון חצי חינם בראשל"צ כמה מאות אופנוענים, רובם בקבוצות רכיבה. כולם הגיעו כדי לרכב למצדה. ואם מצדה תהיה סגורה – ימצאו מקום אחר לשתות בו את הקפה של הזריחה, כי מצדה היא האמצעי, לא המטרה.

כמות האנשים הייתה נמוכה משמעותית משנה שעברה. להערכתנו היו כ-1,000 או 1,500 רוכבים בסך הכל. אבל הרוכבים האלה מייצגים בעיניי את רוח האופנוענות האמיתית. הם לא צריכים שיארגנו להם או שיכתיבו להם איך לרכב, או שיחלקו להם מים וחולצות. הם בסך הכל צריכים אופנוע, חברים וכבישים. ואת כל זה היה בשפע.

מה שאולי הכי מפתיע היה שהרכיבה התנהלה בסדר מופתי. כן, היו ווילי'ז פה ושם כשהכביש נפתח, וזה בסדר גמור, אבל כולם רכבו יפה מאוד ובאחריות, ועובדה – כולם הגיעו הביתה בשלום.

רכבו שם אופנועים וקטנועים מכל הסוגים. אופנועי 125 סמ"ק (הבחור עם ההאסקי TE125 והבחורה עם הק.ט.מ דיוק 125 – אתם הגיבורים שלי ברכיבה הזו!), עד אופנועי ספורט. קטנועים בכל הנפחים, עד חבורות הארליסטים. רוכבים צעירים ומבוגרים, רוכבים ורוכבות, יהודים וערבים – כולם רכבו יפה, פשוט כי אפשר. יש אופנוע, יש חבר'ה, יש כבישים, יש ערב מיוחד – אז רוכבים למצדה. כמו בשנים הראשונות של הרכיבה למצדה, כשפשוט קבעו, ונסעו. ולמה לא בעצם? כבר כתבתי פעם – "יש דשא – יש משחק", וכאן זה הכי נכון שיש.

בכניסה למצדה, כמה מאות מטרים במעלה הכביש שמוביל את החניון, עמדו שני פקחי רט"ג והפנו את הרוכבים לרחבת עפר סמוכה במקום אל החניון הרגיל. בקלות אפשר היה להתעצבן מזה, אבל מגיע לרט"ג קרדיט, שכן הם דאגו לתאורה, לפחי אשפה גדולים, והם היו אדיבים ונחמדים. אפשר היה להבין שהם לא נגד האירוע הזה ואפילו בעדו, אבל גם להם יש את האילוצים שלהם שאותם גם אנחנו, הרוכבים, צריכים להבין ולקבל.

אז השנה הייתה נקודת מפנה חשובה. השנה הרכיבה למצדה חזרה למקורות. היא חזרה להיות רכיבה אותנטית של חברים לתחביב, שיצאו בערב השנה החדשה לסיבוב כבישים מגניב ומיוחד של כ-400 ק"מ, ושגולת הכותרת בו היא הזריחה של השנה החדשה. וזה, עם כל הציניות שלנו, ריגש אותנו עד מאוד. אנחנו כמובן נהיה שם גם בשנה הבאה, כי מסורת כזו אי אפשר לשבור. היא חזקה יותר מכל גורם כזה או אחר.

ולכל אותם רוכבים מתנשאים שבחרו לא להגיע "כי בשנה שעברה היה זוועה", אני רק רוצה לומר תודה! תודה שלא באתם ואפשרתם לרכיבה הזו לחזור לאותנטיות שלה. לרוח האופנוענות.

נתראה בשנה הבאה!