הגזייה: הכיבוש משחיט!

כתב: אלי פנגס

זה סיפור על עלייה. עלייה מחורבנת. אני מרשה לעצמי להתלכלך עליה כאן כי היא בכלל ירדנית ובטח לא קוראת עברית. בכלל, כנראה שתהיינה כאן הפעם לא מעט קללות ומילים שהנייר אינו יכול לסבול, אבל הנה, אני מתנצל מראש, וחוצמיזה אני בכלל לא כותב כאן על נייר. יש? תודה, הלאה.

אז בקיצור, עלייה מסריחה. מסריחה מזיעה, מסריחה מדלק, מסריחה מגומי וקלאצ'ים שרופים. היא מטפסת מאזור ואדי רם, שגם הוא בירדן ועליו אין לי שום דבר רע להגיד אז מצדי שמישהו מכם יתרגם לו. תגידו לו שאמרתי שהוא מה-זה יפה. והעלייה המזורגגת הזו מטפסת ממנו ועולה בערך עד שיא הגובה של רמת המדבר הירדנית. 1,600 מטרים מעל גובה פני הים.

מניאקית!

את העלייה הזו פרץ, לפחות כך הוא טוען, איש יקר בשם עופר אוגש. זה סיפור ארוך כזה עם טיול ג'יפים ויום שהתחיל יפה והסתיים בחילוצים עד 02:00 בלילה. כן, כבר מהיום הראשון שלה היא הייתה מניאקית, העלייה הזו.

היא מחולקת לשלושה חלקים. הראשון מגעיל אבל סביר. הוא מתחיל בערוץ חולי שלא מאפשר תנופה, וצובר חמישה מטרים תוך פחות מעשרים מטרים, שבהם הוא מספיק גם לעשות כמעט פניית פרסה תוך כדי. המצע הוא חול רך שבתוכו יש אבנים גדולות ומשוחררות. שני המרכיבים האלה, אחרי יותר מעשרים אופנועים ושני טרקטורונים שטחנו אותם, שוחים בתוך נחל של פודרה. משם העסק מתמתן קצת, אבל אז עולה במעין דוך מתון של דרדרת מעצבנת ובלתי יציבה בעליל. הגועל נפש הזה ממשיך עד סוף העלייה כולה, רק שהזווית מקצינה מדי פעם ויש כמה מדרגות בדרך, כדי שיהיה שמח.

אני נזהר ומעריך עכשיו שאם הייתי מגיע אל המקום הזה בתחילת היום, רענן שמח וטוב לב, אז כנראה שהייתי מתקל אותה ברצף. קצת נלחם ומזיע בדרך – אין ספק, אבל מגיע למעלה עם אוויר בריאות ומזהם אותו עם סיגריה מול הנוף. אבל לא. הגעתי לשם אחרי שעתיים של רכיבה בחום של מדבר ואחרי כמה חילוצים של רוכבים אחרים.

ככה יצא שהתחלתי אותה מזיע וכבר באמצע הקטע הראשון נאלצתי לעצור כדי לעזור למישהו. לא נורא. זינוק מחורבש וקופצני מהמקום ואני מתקדם בהילוך שני. כמה מטרים לאחר מכן חסמו את השביל שני מחלצים נוספים. צעקתי להם שיפנו לי, האחד הספיק לזוז, השני רק כמעט, סטיתי הצידה, ניסיתי לחזור, איזו אבן הקפיצה אותי מהתוואי וירדתי ממנו אל תוך ערימת בולדרים. האופנוע התחיל לקפץ כמו סוס פרא שמישהו הידק לו חבל על הביצים ואיכשהו הצלחתי לעצור אותו על הגלגלים, מתנשף כמו חמור. בת זונה.

החלק השני של העלייה הוא טיפוס ארוך וישר, שאין בו רגע מנוחה, ואז מגיעה פנייה של תשעים מעלות שמאלה, בדיוק ברגע שאתה מרגיש שעכשיו זה זמן מעולה לנוח. התחלתי את החלק הזה מתוך אשמה, כי גידי פרדר עמד בפנייה ההיא כבר חצי שעה ועזר לכל העולם ואחותו בזמן שאני חייכתי למטה ומצצתי את הקאמל-בק. ברגע שהגעתי אליו עם פנים אדומות וקוצר נשימה, האופנוע התעוות תחתיי, קשקש בזנבו על האבנים, הכידון ברח לי מהידיים ונטשתי את המסכן לאנחות.

באותו הרגע התעצבנתי. הרמתי את האופנוע, כיווני אותו אל גידי, שחררתי אותו להתחיל לנסוע על האבנים, ושנייה לפני שהגעתי אל המקום בו תכננתי להוריד רגל ולעצור חוויתי דה-ז'ה-וו מושלם והעסק הסתכם בשידור חוזר של הנפילה הקודמת. עכשיו כבר רתחתי. לא, באמת. היה לי ממש ממש חם. עוד כמה שלוקים מהקאמל-בק ואז הכאב הזה בשרירי הוושט של ניסיון למצוץ ואקום. נגמרו המים. אין ברירה, חייבים להמשיך עד סוף הקטע כדי לשתות. כמה נשימות, כמה פרפורים, מלחמת קיום על האופנוע במשך חצי דקה, עוד פנייה של תשעים מעלות, הפעם ימינה, ובום. אני מתרסק שלושה מטרים מהסוף ומול כולם. זה כבר היה עלבון צורב. כוס אמא שלה.

פלגמטים באפריקה

בכדי להבין איך אדם בוגר נעלב מעלייה, צריך להבין איך התחלתי לרכב בשטח. זה היה בבוקר לח אחד. סתם נו, גם אני, כמו כולם, התחלתי כמו ילד דביל וחסר פחד על אופנועים של אנשים מסכנים אחרים. אבל זה לא נחשב לרכיבה. לרכב באמת, התחלתי ולמדתי באנגולה. על קוואסאקי KLE.

לשם הגעתי כי כמה מדריכים מ'אופנוען מאומן' יצאו לאפריקה לאמן יחידה של המשטרה האנגולנית. על הדרך, בסוף היום, היינו רוכבים בשטח. שם למדתי להחליק אופנוע בכניסה לפנייה ולפרפר אותו החוצה ביציאה. למדתי מה זו עבודת פלג גוף עליון, פיתחתי את הגמישות הנדרשת, ובסופה של תקופה הצלחתי להביא את ה-KLE התשוש למצבים שלא הרבה KLE-ים פוגשים.

כשאתה לומד רכיבת שטח על כלי כבד ופלגמט כמו KLE, אתה שוקד ומתמחה בניהול אחיזה ויציבות. מגבלות הכלי קרובות מאוד לקצב אותו אתה מצליח לפתח תוך זמן קצר של אימונים, ובכדי להמשיך להתקדם במהירות טובה יש צורך להנדס את האופנוע תוך מחשבה ויישום מוקפד של הטכניקה. על בהמה כזאת גדולה עם צמיגי דו"ש, אף אחד לא יכול לחפות על טעויות הרכיבה שלך. אז אתה לומד לא לטעות. או לטעות כמה שפחות.

כלי השטח הבא שלי היה ק.ט.מ LC4 סופרמוטו על צמיגי כביש חצי-סליק, כמו שאומרים במתחם שוקן. גם כאן זה אותו הסיפור – אין אחיזה, צריך לייצר אותה לבד עם כל הכלים העומדים לרשותך. לאחר מכן רכבתי בשטח על אפריקה טווין. שזה בערך המשקל של הק.ט.מ וה-KLE ביחד. עליו באמת אסור לטעות, כי אם רפרוף כנפיים של פרפר בסין יכול לגרום לרעידת אדמה בצד השני של העולם, אז תארו לעצמכם מה יכול לגרום אפריקה טווין כשהוא קורס אל האדמה. בטח איזו סופר-נובה בקצה הגלקסיה. בשנים האחרונות אני על ק.ט.מ אדוונצ'ר 990 קרבי ואתלט. וגדול.

אחרי חינוך שטח ביזארי שכזה, כשיוצא לי לעלות על אופנוע שטח ראוי לשמו – אחד כזה במשקל קל ועם צמיגי קוביות – פתאום הכל נראה לי קל הרבה יותר לביצוע. כל האמצעים המוקפדים שמאפשרים לי לנוע כמעט בלי מאמץ בקצב מכובד בשטח על בהמות כבדות, מתורגמים מיד למהירות וביצועים עדיפים בהרבה על כלי שטח נורמלי. וככה יוצא שאני כמעט ולא נופל (טפו, חמסה), ורכיבת השטח שלי נטולת דרמות ומאמץ. כל זה היה נכון עד הכלבה המשופעת והבוגדנית של הממלכה הירדנית.

אטרף זו לא מילה גסה

אז אם אתם מחוברים קצת לנפש האדם (בטח אם הוא בן זכר מוצף טסטוסטרון), אתם יכולים להבין איך מישהו שמדלג בכיף קליל בשטח בקצב של רוב הרוכבים שפגש, יכול להיעלב כשפתאום איזו עלייה מזורגגת משפילה אותו לעיני הבוס שלו בהדרכות הרכיבה ולעיני כל אלה שהיו עדים להתרסקות ההיא.

אז נעלבתי, גבר פרמיטיבי שכמוני. נעלבתי והייתי צמא אחושקשוקה בקצה הקטע השני של העלייה הארורה ההיא. אבל המים לא חיכו לי שם. היו שם רק אנשים עם קאמל-בקים כמעט ריקים. המים היו במכוניות שיכולתי לראות עומדות בגאון, מנצנצות בשמש החורכת, בקצה החלק השלישי והאחרון של הטיפוס.

זה היה החלק הכי תלול והכי מסולע בעלייה. קשת שמאלית ארוכה עם קינק קטן ימינה בשיפוע צד ושלוש מדרגות נמוכות אבל חדות רגע לפני הסוף. הכל על דרדרת של אבנים בגודל מלונים, אבל כאלה עם פינות חדות. מלונים מהמאדים. עכשיו, אני – לא זוכר אם כבר אמרתי – הייתי עצבני וצמא. אז נכנסתי בה. נכנסתי ברב-רבאק של אמא שלה, ראש בראש. כוחות אחרונים, הילוך ראשון, גז חזק, בלי טכניקה ובלי נעליים. כל הסגנון שחשבתי שיש לי ברכיבה עף לעזאזל. פשוט החזקתי חזק והתנפנפתי על האופנוע. הוא השתולל כמו תיש מיוחם על קוקאין כשהתנגש במדרגות, אבל לא עזבתי. אני למעלה אגיע במכה אחת ויתהפך העולם. והגעתי.

הגעתי למעלה, שתיתי כמו גמל והפנמתי שני דברים: הראשון הוא שצריך כאלה אתגרים מדי פעם. צריך לסבול ולאכול חרא בכדי להצליח במשהו שלא בא בקלות ולהתענג על תחושת הכיבוש. זה טוב מדי פעם לנפש ואל תתנו לאף אחד לזיין לכם את השכל על מאצ'ו.

הדבר השני שהפנמתי, הוא שאני צריך להקשיח את האופי, לעבוד על כושר וכוח, ולהתחיל להכניס מדי פעם עצבים לכל העסק. כי כל הקטע הזה עם רכיבת שטח חלקה ונטולת מאמץ הפך אותי לקוקסינלית מפונקת.

אגב, רק לשם השוואה, ככה נראה יוני לוי, אלוף ישראל באנדורו איזה 8 פעמים, באותה העלייה בדיוק: