רכיבה תחרותית מתפתחת בצורה אבולוציונית עם השנים. כל דור מוסיף עוד חלק לפאזל הגדול שמרכיב את נושא הרכיבה, ואפשר למנות את הורדת הברך לאספלט, את החלקת הגלגל האחורי בכניסה לפנייה, את הורדת המרפק ועוד. בעשור האחרון הושרש גם נושא טלטול הרגל (Leg Dangle), כלומר הוצאת הרגל בבלימה חזקה לקראת כניסה לפנייה, עד כדי כך שזה נראה מוזר כיום כאשר רוכב משאיר את שתי רגליו על הרגליות לפני הבלימה.
אז מתי זה התחיל ולמה בכלל זה טוב?
כל מי שחוקר ומכיר את עולם ה-MotoGP (שם זה התחיל) יקפוץ ויצעק – בלי להצביע – שוולנטינו רוסי (בתמונה הראש הידיעה) התחיל את המהלך בעונת 2005. מסלול חרז, הקפה אחרונה, פנייה אחרונה. רוסי נלחם כתף לצד כתף עם סטה ג'יברנאו. במהלך נואש לעקיפה רוסי נכנס חם מאוד על הבלמים בקו הפנימי והוריד – ספק בכוונה, ספק בפאניקה – את הרגל הפנימית מהרגלית. הצליח לו. הוא עקף וניצח במרוץ ולאחר מכן באליפות של אותה העונה. ולנטינו רוסי הוא אדם מאמין, מאמין בחזרות רפטטיביות על תנועות, שלשיטתו הופכים אותו למוצלח. סוג של אמונה תפלה. רוסי דבק בצבע הצהוב זרחני, בתפילה לצד האופנוע טרם עלייתו עליו, במשחק במפשעה ברכיבה בפיטס בעלייה למסלול ובנשיקה למסיכה הקדמית בגמר מרוץ מוצלח. כמו אלה, רוסי אימץ את נושא הורדת הרגל ונשאר איתו. בכל פעם שנשאל על כך, ענה בכנות שזה פשוט מרגיש נכון.
ניתוחי נתונים שנערכו על כך העידו שאין להורדת הרגל שום יתרון במהירות הכניסה, מהירות הפנייה או זמני ההקפה. עם זאת, יותר ויותר רוכבים אימצו את הסגנון עד למצב, כמו שכתבנו, שכיום זה נראה מוזר כשלא עושים את זה. בכל מרוץ מסלול – מועדונים, סופרבייק והעילית ב MotoGP – נראה את זה. במקום להתאים את העובדות למציאות, נתאים את המציאות לעובדות. העובדה היא שעושים את זה, אז בואו נגדיר למה.
הדבר הראשון שקופץ לראש הוא הענקת יציבות. הוצאת הרגל מעבירה את מרכז כובד הרוכב קדימה ופנימה (לכיוון הפנייה) ומסייעת בהכנסת האופנוע לפנייה. הסבר נוסף הוא הגדלת שטח הפנים הכללי של הרוכב, כלומר הרגל משמשת כבלם אוויר – כמו ספוילר אחורי של רכב ספורט או בכנף מטוס – שנועד להגביר את החיכוך עם האוויר ולסייע בבלימה. תיאוריה נוספת הולכת לכיוון של חסימת רוכב. כלומר, כשאתה מוציא את הרגל אתה מקשה על המתחרה שלך לעקוף מהפחד שיכתוש לך את הרגל. חדי הזיכרון והגיל יזכרו שבסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, רוכב סוזוקי ואלוף עונת 93 קווין שוואנץ היה מוציא את הרגל בכניסה לשיקיינים האיטיים. ההסבר שלו היה – להעניק לברך הדפוקה שלו מנוחה מהכיפוף המוגזם שכופה האופנוע על רוכב בגובה שלו. האופנועים המודרניים קטנים מאוד וממקמים את הרוכבים במנח לא טבעי, ובטח שלא נוח לאורך זמן. אנחנו שמים את הכסף שזו אחת הסיבות העיקריות לנושא.
הסיבה הסוציולוגית לכך היא חיקוי המנצח. רוסי בזמנו היה האלוף הבלתי מעורער, ואם זה עובד בשבילו – זה חייב לעבוד לרוכב שמתחרה נגדו. שוב לכו אחורה לתקופה שמיק דוהאן (זכה בחמש אליפויות רצופות עם קבוצת הונדה) השבית לעצמו את קרסול רגל ימין ונשאר ללא יכולת שימוש בבלם האחורי. הפתרון שהגו מהנדסי הונדה היה להפעיל את הבלם האחורי בעזרת ידית שממוקמת מתחת לידית המצמד. דוהאן המשיך לנצח, ומהר מאוד רוכבים נוספים עברו להשתמש בפטנט הזה של ידית בלם אחורי במקום רגלית. האם זה טוב יותר? לא, אבל זה עובד לאלוף אז זה עשוי לעבוד לכולם.
אנחנו ממליצים לא להשתמש בטכניקה הזאת – של הורדת רגל בבלימה לפני כניסה לפנייה – על כביש ציבורי (גם לא בהורדת ברך – אבל זה דיון לפעם אחרת). הסיכון לפגיעה ברגל הוא גדול יותר כך, ובכלל, חבל על המגף שלכם. סביר להניח שאין לכם ספונסר להחלפת הסוליות.
מדוע לא ממליצים? טכניקה הלקוחה מסופרמוטו ושטח, על מנת לא לאבד קידמי בבלימה והטיה ועוזרת בעיר בהטיות עם מעברי החציה החלקים באופנועים נטולי בקרת החלקה .
וזה גם נראה יותר מלהיב ומצטלם יותר טוב