בפאדוק של ה-MotoGP במוג'לו

כתב: גיא זוביב

בשנים האחרונות עשיתי לי מנהג – אחת לשנה אני נוסע למרוץ MotoGP. בתור חובב MotoGP מושבע ואוהד שרוף של ולנטינו רוסי, להגיע לפסגת הספורט המוטורי ולהעביר סוף שבוע על מסלול MotoGP זה בשבילי סוג של פסגה שנתית, סוף שבוע של היי ושל התנתקות מוחלטת מחיי היום-יום. בעונה שעברה, למשל, נסעתי לראות את המרוץ באסן, שבו ולנטינו רוסי ניצח לראשונה מזה זמן רב. ההתרגשות מהמעמד, אגב, הייתה מטורפת לגמרי.

אחרי המרוץ באסן כבר ידעתי לאן אני נוסע השנה – למוג'לו שבאיטליה. מוג'לו הוא לא סתם עוד סבב, אלא הסבב האיטלקי המוביל, אחד משלושת המרוצים המלהיבים של העונה, במסלול שהוא אחד המתקנים המפוארים ואפילו המקודשים של הסדרה, והוא יושב בטוסקנה – אחד האזורים היפים בעולם. תוסיפו לזה את הקהל האיטלקי חם המזג, ותקבלו פסטיבל של סוף שבוע וחוויה אדירה. שדרוג לא רע מאסן, שגם הוא סבב משובח בפני עצמו.

כבר קניתי כרטיסים למרוץ, הזמנתי טיסה ומלון ושכרתי רכב, וכל מה שנשאר זה לספור את הימים עד לנסיעה. אבל אז הגיע הטוויסט בעלילה – יצרתי קשר עם איתן בוטבול, ישראלי שחי בארה"ב, ספונסר של קבוצת LCR ב-MotoGP והמנהל האישי של רוכב ה-Moto2 ג'ו רוברטס האמריקאי. בתחילה יצרתי איתו קשר כדי לברר כמה פרטים טכניים לגבי מוג'לו, אבל השיחה התגלגלה ובשלב מסוים נפל לי האסימון: יש קשר ישראלי בקודש הקודשים של ה-MotoGP, ואני יכול להיעזר בו ולראות את המרוץ לא מטריבונות האוהדים (שזו כמובן חוויה בפני עצמה, בטח באיטליה), אלא מבפנים, מהפאדוק, מלב-ליבו של אותו קודש קודשים, כשמסביבי כל אנשי התעשייה. ברגע שנפל האסימון כבר לא הייתה דרך חזרה.

*     *     *     *     *

את איתן אני פוגש בכניסה לפאדוק, בצמוד לעמדת קוראי הכרטיסים. לא כל אחד יכול להיכנס לפאדוק אלא רק מי שברשותו תו מעבר ייעודי. איתן מגיע לכניסה על-גבי אחד מהקטנועים של קבוצת LCR כשברשותו תו מעבר עבורי. אנחנו עולים על הקטנוע ויוצאים לסיבוב בפאדוק.

איתן אמנם איש עסקים רציני ומכובד, אבל כשזה מגיע ל-MotoGP אני מקבל ממנו את התחושה שברגשות שלו הוא כמו אחרון האוהדים. הוא מאוד אוהב את זה ומחובר לזה, וכשבצד השני יש ישראלי, כמוני, זה אפילו מרגש אותו, והוא עושה מעל ומעבר על מנת שאהנה מהחוויה כמה שיותר. איתן וקבוצת LCR אירחו במרוץ במוג'לו 10 אנשים, מהם 8 ישראלים.

הכניסה הראשונה לפאדוק היא חוויה בעוצמה שלא הכרתי. את כל מה שראיתי במשך שנים בטלוויזיה – אני רואה עכשיו מולי. אולמות האירוח של הקבוצות, משאיות הציוד והמגורים של הקבוצות ושל הרוכבים, עמדת הצמיגים של מישלין, מסביבי הולכים עשרות בעלי תפקידים רשמיים עם חולצות רשמיות של הקבוצות, ואפילו רוכבי Moto2 ו-Moto3 מסתובבים פה בפאדוק בין בעלי התפקידים והמבקרים. הכל מרוכז, ומרוב עושר אני בקושי מצליח להתרכז על דבר אחד והעיניים שלי מתפזרות לכל עבר ברעבתנות. ממש כמו ילד בחנות צעצועים יקרה ואיכותית במיוחד.

אני מצליח לרגע להתרכז ומחליט ללכת לאליל הפרטי שלי – ולנטינו רוסי. מכל משאיות הרוכבים, היחידה שסגורה עם חבלים ושעליה יש שומרים – היא זו של רוסי. זה לא מפתיע, מפני שרוסי הוא האליל הבלתי מעורער של הסדרה, וכמות ההערצה אליו מגמדת את זו של שאר הרוכבים, בטח ובטח כאן באיטליה. מסביב למשאית עומדים כ-100 אוהדים המצוידים בבגדים רשמיים, בכובעים, בטושים, ובפלקטים וציוד שעליהם ולנטינו אמור לחתום – כך הם מקווים לפחות – והם מחכים למלך שלהם שיצא מהמוטור-הום. אולי הם יספיקו לשנורר חתימה. אני מצדי מחליט ללכת לאחת מתוך עשרות חנויות המזכרות הרשמיות כדי לקנות כל מה שקשור לוולנטינו רוסי, או לפחות את כל מה שלא קניתי עד היום.

אני מסיים את הקניות, ואיתן מתקשר ומזמין אותי לבוא לבוקס של קבוצת LCR כדי לראות איך דברים נראים ממש מבפנים. אני מגיע תוך דקות ומקבל סיור אישי בבוקס, רואה את אופנועי המרוץ של קאל קראטשלאו מה-MotoGP ושל רוכבי הקבוצה ב-Moto2. אני לא מוצא את המילים להסביר כמה המעמד הזה מרגש, אז תסמכו עליי שזה היה אחד מרגעי השיא של החיים שלי.

אחרי הסיור בבוקס של LCR הלכתי להצטלם עם נערות המטרייה היפהפיות. יש מלא מהן – לפחות 2 לכל קבוצה – והן מצטלמות בשמחה עם כל דורש. אגב, הן הרבה יותר יפות ומרשימות במציאות מאשר בטלוויזיה. גם על זה תצטרכו לסמוך עליי.

בזמן שאני משתעשע בצילומים עם הבנות היפהפיות, איתן שוב מתקשר. "בוא לאכול צהריים", הוא אומר, ומוסיף: "בחדר האירוח של קבוצת LCR". אני כמובן לא יכול לסרב להצעה כזו, אז אני פוגש את איתן בכניסה לחדר האירוח המפואר של הקבוצה ויחד אנחנו אוכלים צהריים כשמסביבנו כל בעלי התפקידים של הקבוצה, למעט הרוכבים, שביום המרוץ צריכים את השקט שלהם לפני המרוץ. איזו חוויה!

את המרוץ עצמו אני רואה מהטריבונה המיוחדת של בעלי הכניסה לפאדוק. מין טריבונה של אליטיסטים שהסתדרו על תו מעבר לפאדוק ויושבים במקום מיוחד משלהם. האווירה במוג'לו מחשמלת. רוסי זכה יום קודם במקצה הדירוג, והוא יזנק היום מהמקום הראשון על הגריד, מה שמכניס את הקהל האיטלקי להיסטריה מוחלטת. כולם מנסים לנבא איפה הוא יסיים, מה הסיכוי שלו לניצחון או לפודיום, ובין לבין אפשר גם לשמוע איחולים כאלה ואחרים למתחרים הישירים שלו.

במהלך המרוץ איתן שוב מתקשר. הפעם הוא מזמין אותי להגיע לבוקס של LCR, אבל 3 הקפות לסיום. את 3 ההקפות האחרונות אראה יחד עם אנשי הקבוצה, ומשם אוכל להיכנס לפיטס בסיום המרוץ ולצעוד אל הפודיום. במוג'לו, אגב, יש נוהג שאחרי המרוץ הקהל פורץ למסלול, ועשרות אלפי אנשים רואים את הפודיום מקרוב. הכי קרוב שיש.

אני כמובן מנצל את ההזדמנות ופוגש שוב את איתן, כאמור בבוקס של LCR, כשהמרוץ לקראת סיום. הסוף ידוע – ולנטינו רוסי מסיים את המרוץ שלישי, על הפודיום, והקהל האיטלקי היה בשמיים. גם אני כמובן. רגע שיא של יום שיא.

כשהמרוץ מסתיים אני רץ אל הפיטס, ובדיוק באותו הרגע עובר לידי הדוקטור בכבודו ובעצמו, רוכב על-גבי הימאהה YZR-M1 שלו, כשמסביב כולם מריעים לו. אני מספיק לשלוף את המצלמה ולצלם אותו מהכי קרוב שאפשר. לא תמונת מגזין, אבל תמונה למזכרת שתישאר איתי לנצח. הייתי שם באחד הרגעים הגדולים.

בטקס הפודיום אני מצטופף בין עשרות אלפי אנשים, רובם איטלקים, כולם שרים וכולם מעודדים את רוסי. גם אני כמובן נכנס לאווירה ועושה את אותו הדבר. איזו חוויה להיות חלק מהדבר הענק הזה!

רק כשטקס הפודיום מסתיים ואני עושה את דרכי החוצה מהמסלול לכיוון המלון, אני מתחיל לעכל את עוצמת החוויה שעברתי היום, כמה גדול היה האירוע הזה ואיך היה לראות אותו מבפנים, מהליבה של התעשייה הזו. למזלי, הכוכבים הסתדרו לי בשורה וזכיתי לא רק לראות את ה-MotoGP מבפנים, במוג'לו, אלא גם את הדוקטור משיג פודיום כאן בבית, מול הקהל הביתי המטורף, מה שרק העצים את החוויה.

לכם אני אומר – לכו לראות מרוץ MotoGP. זה ממש לא יקר וזה נגיש כמעט לכל אחד. ואם אתם יכולים – תעשו את זה מהפאדוק.