נוסטלגיה: דיאלים ליברטי

דיאלים ליברטי 50 היה טוסטוס פשוט ובסיסי בשנות ה-80 וה-90 – עם גיר אוטומטי בעל שני הילוכים ועלויות תחזוקה נמוכות מאוד.

חברת דיאלים, המוכרת לנו כיום בגילגולה המודרני עם קטנועים ואופנועים פשוטים יחסית, נוסדה בדרום קוריאה בשנת 1962. בתחילת דרכה ייצרה החברה העתקים ברישיון של קטנועי הונדה, והיא עברה לפיתוח עצמי בתחילת שנות ה-70. הנציג הראשון של דיאלים בארץ ישראל הגיע בתחילת שנות ה-80. הליברטי ('חופש' בתרגום חופשי) היה כלי תחבורה בסיסי, אפשרי גם לבני 16, ובעיקר לבני קיבוצים או כאלה שכיסו מרחקים אורבניים קצרים יחסית, תחת ההגדרה של אופניים עם מנוע עזר או Moped באנגלית – הלחם של Motorcycle ו-Pedals – טוסטוס של פעם. בניגוד לפיאג'ו סי, שהיה המתחרה העיקרי שלו, לליברטי לא היו פדלים.

המנוע הדו-פעימתי הפשוט היה בעל צילינדר יחיד, מקורר אוויר ובנפח של 49.6 סמ"ק. ההספק המרשים עמד על 3 כוחות סוס ב-6,000 סל"ד והמומנט על 0.36 קג"מ באותם סיבובי מנוע. ההתנעה הייתה חשמלית, אך עם מצבר פשוט שנטה להתרוקן רוב הרוכבים השתמשו ברגלית ההתנעה שהייתה חלק ממנו. המצמד היה מסוג אוטומטי צנטרפוגלי, כאשר לליברטי היו שני הילוכים. ההילוך השני נכנס לפעולה במכה במהירות של מעל ל-35 קמ"ש, כאשר ההילוך הראשון חזר לתפקיד מתחת ל-30 קמ"ש. הרוכב לא נדרש לפעולה מיוחדת בזמן ההחלפה, אך זכור לנו שסגירת המצערת באופן זמני ריככה את כניסת ההילוך השני לפעולה.

שלדת הצינורות הייתה מפלדה, כאשר בסיס הגלגלים הקצר עמד על 1,150 מ"מ וגובה המושב על 750 מ"מ נמוכים. לליברטי היו חישוקי שפיצים בקוטר 17″ עם בלמי תוף בשני הקצוות. מיכל הדלק הכיל 5.5 ליטר, שיכולים היו להספיק להרבה מאד זמן. לא מצאנו נתון משקל רשמי, אך להערכתנו הוא שקל מתחת ל-60 ק"ג, שאפשרו למשוך אותו למהירות מרבית בין 50 ל-60 קמ"ש. לוח השעונים היה ריבועי ויחסית גדול ומרשים עם מספר מרבי של 70 קמ"ש, כאשר הספרות מעל 40 קמ"ש היו כבר צבועות באדום.

בתקופה שלנערים בישראל הייתה את האפשרות לרכוש קרוסים מרשימים ויקרים יחסית, היו גם כאלה שהגיעו לבית הספר עם הליברטי. לא הרבה האמת, כשחלק עיקרי מהרוכשים היו מבוגרים שחיפשו כלי תחבורה זול ובסיסי וכן מורים לנהיגה. הדיאלים ליברטי לא היה בר השוואה מולם אבל עדיין – כאבי אבות האופניים החשמליים מבחינת תפיסה – הוא ידע לשעשע, בטח עם שני ההילוכים. למעט המצבר החלש המנוע והמכלולים היו בלתי שבירים, ולכן אנו בטוחים שיש עוד כאלה – בטח בצבע אדום – שקיבלו הרבה חום ואהבה ועדיין מסתובבים בקיבוצים או במושבים כאלו ואחרים.