לפני מספר ימים דיווח אגף התנועה של משטרת ישראל כי רוכב אופנוע בשנות ה-20 לחייו נתפס במהירות 217 קמ"ש לאחר שנקלט באמצעות מכשיר הממל"ז (מד מהירות לייזר). "עם זיהוי האופנוע, החלו השוטרים שנערכו מבעוד מועד לבצע חסימות ומעקב אחרי הרוכב, ולאחר מספר ק"מ הצליחו לצמצם מרחק ולעצור את האופנוע בחסימה שבוצעה בצומת אחיהוד".
פרסום המקרה בפוסט בעמוד הפייסבוק שלנו גרר מבול של תגובות, וביניהן גם חברים שתהו כיצד ייתכן לאור המהירות הגבוהה כי השוטר שמר על קשר עין מרגע מדידת המהירות ועד לעצירת הרוכב. השאלה במקומה, שכן על פי פסיקת בית המשפט העליון שחלחלה גם לנהלי אגף התנועה שמופיעים בהוראות הפעלת מד הלייזר – נדרש השוטר לשמור על קשר עין רציף.
מדוע בכלל צריך לשמור על קשר עין? כיצד זה כלל מתאפשר לאור הפער בין הסטטיות של הניידת לבין המהירות הגבוהה בה נתפס הרוכב? האם די בקשר העין על מנת להוביל להרשעה, ובאילו טקטיקות משתמשים עורכי הדין בשביל להוביל לזיכויים של נאשמים בעבירת מהירות? עו"ד אלירן בלוטמן, מומחה לדיני תעבורה שמייצג בתיקי תאונות קטלניות ועבירות תנועה חמורות, משיב על השאלות החשובות בנושא.
מדוע צריך לשמור על קשר עין? הרי השוטר ראה את הרכב, כיוון את מד הלייזר אליו, והוא יכול להעיד כי מדובר על הכלי המסוים.
במקרה בו מדובר על מדידה ידנית באמצעות ממל"ז, שאינה מגובה בצילום של האופנוע או הרכב מבצע את העבירה, קיים סיכוי כי הרכב שייעצר לו תיוחס העבירה, לא ביצע אותה. כלומר, שהשוטר ידלוק אחר כלי אחר זהה והרוכב יורשע על לא עוול. הסיכון להיווצרות עוולה כזו עולה בהתאם לשכיחות הכלי על הכביש. כלל יסוד במשפט הפלילי הוא כי על התביעה המשטרתית להוכיח ללא צל של ספק סביר כי העבירה התקיימה, וכך, במקרה בו מצליחה ההגנה לפעור סדק בבניין הראיות, הדבר כאמור יכול להביא לזיכוי של הנאשם. במסגרת פסק דין מכונן בנושא כתב שופט בית המשפט העליון מאיר שמגר כי דווקא בעבירות מהירות יש להקפיד הקפדה יתרה בהוכחת היסודות העובדתיים המהווים את העבירה. לאור חשיבות העניין, חובת שמירת קשר העין וציון הדבר כלולה גם בחנ"א (חוברת נוסחי אישום דו"חות תנועה – א.א) שקיימת בכל ניידת תנועה ומתעדכנת אחת לתקופה.
אולם במקרה בו הרוכב נלכד במד הלייזר במהירות גבוהה של למעלה מ-200 קמ"ש, מן הסתם קשר העין ינותק מכיוון שייקח לשוטר זמן לצמצם את המרחק אליו. אז כיצד בכל זאת מורשעים רוכבים בעבירת מהירות?
ניתוק קשר העין כשלעצמו לא יסלול את הדרך לזיכוי, מפני שעל ההגנה להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדבר גרר גם בעיה בזיהוי. השופט לוקח בחשבון את הפער המובנה בין המהירויות, ומייחס חשיבות גם לפרטים מזהים ייחודיים שמצמצמים את האפשרות כי התרחשה טעות. אם השוטר כתב בדו"ח כי זיהה סימן ייחודי על גבי האופנוע, כגון סכמת צביעה נדירה, הדבר יקשה על מלאכת ההגנה.
ובכל זאת, ההגנה צריכה לשלול את האפשרות לקיומו של קשר עין רציף. כיצד היא עושה זאת?
ישנן מספר אפשרויות לבצע זאת. לדוגמה – בדיקת המרחק בין הנקודה בה נלכד הרוכב במד הלייזר לנקודה בה נעצר. בשלב הראשון צריך לברר את מספר המטרים שעבר הרוכב בשנייה אחת במהירות בה רכב. כך למשל, אם מדובר על 200 קמ"ש, התוצאה תהיה כ-55 מטרים בשנייה. בשלב הבא, בהנחה למשל, שהמרחק בין שתי הנקודות עמד על קילומטר, ניתן לקבוע כמה זמן נדרש לרוכב לעבור את תא השטח (חלוקה של 1,000 מטרים ב-55) – 18 שניות. השלב הבא הוא לחקור את השוטר במטרה לברר כמה זמן עבר מהרגע בו נלכד הנהג במד הלייזר ועד שזה התחיל לדלוק אחריו. מדובר על תהליך שבו השוטר 'מעבד' את המידע שנקלט במד, מקבל את ההחלטה לרדוף אחר הרוכב, נכנס לניידת או מניח את מד הלייזר ונותן גז. לרוב יהיה מדובר על פרק זמן של 6-3 שניות. בנוסף, לעתים ישנו שוטר על אופנוע הממתין ליציאה, ויוצא למרדף מיד כאשר השוטר המודד מסמן לו שנמדדה מהירות גבוהה. שיטה זו מקצרת משמעותית את פרק הזמן ליציאה למרדף.
בשלב הזה, כאשר ידוע מה המרחק שהיה בין השוטר לבין האופנוע, כמו גם המרחק שעובר האופנוע בשנייה, ניתן לחשב את המרחק שזה עבר בפרק הזמן שנדרש לשוטר בשביל להתחיל לרדוף אחריו. כך למשל, אם מכפילים 5 שניות שיהוי שחלו עד להתחלת המרדף ב-55 מטרים לשנייה (המרחק כאמור שעובר האופנוע בשנייה אחת במהירות של 200 קמ"ש), מקבלים 275 מטרים. בשלב הבא מבצעים 'הקפאת מצב', כלומר בוחנים בשטח האם בנקודה בה עמד השוטר, בהינתן המרחק שעבר האופנוע ולאור תנאי הדרך, ניתן היה לשמור על קשר עין רציף.
אם כך, כיצד המשטרה יכולה להוכיח כי נשמר קשר עין כאשר מדובר על רוכב שנתפס במהירות גבוהה בכביש מפותל?
זו בהחלט בעיה מבחינת המשטרה, ולאור פסק דין שניתן בנושא – כיום מעטים אם בכלל המקרים בהם השוטרים מכוונים את מד הלייזר בכבישים מפותלים. בפסק דין שניתן לפני מספר שנים, קבע השופט אלון אופיר כי הפעלת המכשיר בשעות החשיכה ובכביש שאינו ישר מעוררת ספק, ולכן תביא לזיכוי. אמנם פסק הדין מתייחס למכשיר הדבורה, אך הוא רלוונטי במידה לא מועטה גם לאכיפה באמצעות ממל"ז. בפסק דינו המליץ למשטרה להימנע לחלוטין מלבצע אכיפה בתנאים שכאלה. "הפעלת 'דבורה' בתנאים המתוארים – חשיכה וכביש מעוקל – תעורר בהכרח ספק, ולכן היא מיותרת", הוא מבהיר בהחלטתו לזכות את הנאשם, ומוסיף: "אין כל טעם בניהול תיקים שבהם רכיב הזיהוי מוטל בספק". עוד כתב השופט כי מדובר בחשיכה, עת הנאשם בהכרח 'נעלם' מאחורי העיקול בכביש – "מרגע זה, צריכה הניידת לבצע פרסה, כאשר אין לה קשר עין עם הרכב, ולאחר שהיא עצמה תעבור את העיקול, צריכים השוטרים לאתר את רכב שנמדד מתוך רכבים נוספים".
לסיכום, הוכחת קיומו של קשר עין, במיוחד כאשר מדובר על רוכבים שנתפסו במהירויות גבוהות, אינה מובנת מאליה, ובשונה מעבירות רבות אחרות – אין די בעדותו של השוטר בשביל להדוף את טענות ההגנה. בו בעת, על סניגור שמייצג בתיק כזה מוטלת משימה לא פשוטה כלל, ולרוב נדרש גם להסתייע בשירותיו של בוחן תנועה פרטי לצורך הוכחת הטענות.
רכבו בזהירות ושמרו על חייכם ועל רישיונכם. לדעתנו בתקופה הקרובה תחול עלייה דרמטית באכיפה – ובעיקר אכיפת מהירות – כפועל יוצא של הצורך למלא את מכסת הדו"חות והיעדים, ולאור תחושת ההתרופפות בציות לחוק בימי הקורונה.
מישהו יודע להסביר למה בכתבות בהן מרואיין עורך דין תמיד מצרפים את תמונתו? כך גם בכתבות באתרי חדשות וכד'
עורך הדין הקדיש מזמנו ומהידע שלו על-מנת לענות לשאלות שלנו בסבלנות ובהרחבה. המינימום שאנחנו יכולים לעשות בתמורה זה לציין את שמו והתמחותו, לתת קישור לאתרו ולהעלות תמונה שלו.
קורה גם ששוטר יחיד מפעיל ממל"ז, ללא שותף בניידת שאליו הוא יכול להעביר אחריות. כדי להתחיל לדלוק אחרי הנהג, הוא חייב להסיט את מבטו למראה/לאחור כדי לצאת מהשול אל הכביש המהיר. ברגע זה בדיוק ניתק קשר העין. חומר למחשבה.