אל תשאל: רז הימן

מקצוע? נהג מרוצים זה לא המקצוע שלי. מה שאתה עושה בחיים, במה אתה עובד, זה מקצוע וזו המציאות. אני מאמין שבמקום אחר היה אפשר לקחת את הניסיון, ההישגים והכישורים ולהתעמק בספורט הרבה יותר ממה שאני עושה היום. אבל אנחנו פה וגם אם זה קשה, זה מה שיש.

קשה. אני לא בוכה, אבל הספורט המוטורי כאן הוא קשה. אם נסתכל רגע, נראה שספורט מוטורי ישראלי יש. בחו"ל. אנשים מתחרים ומצליחים, אבל לא כאן.

בסוף היום אין כמו אופנוע. אם תשאל אותי, בזמני החופשי מבחירה אני יוצא לשטח רק עם אופנוע ואני נהנה חבל על הזמן. עם מכונית המרוץ שלנו אני יוצא לשטח רק אם צריך לבדוק משהו. האופנוע מדליק אותי, זה בדם.

יש מגבלות. הגוף כבר לא מה שהיה פעם מבחינה פיזית. מבחינה טכנית אני עושה כל מה שעשיתי לפני עשרים שנה, אבל אני מתעייף מהר יותר. פתאום כואב הגב. היכולת נשארת יציבה. זה משהו בדם, אני יכול לא לעלות על אופנוע שנתיים ותוך שעתיים ארכב כמו שרכבתי פעם. רק העייפות מגיעה מהר יותר.

אדם צריך לחפש אתגרים ולעמוד בהם. אני בוחר את הנתיבים הכי קשים, הכי מאתגרים, כך שלפעמים חבריי לרכיבה מקללים אותי. אני אוהב 'דוכים', מסלעות, מקומות שלא נסע בהם אף אחד. אפילו לא סינגלים, מקומות קשים יותר. שם התמונה פשוטה – או שאתה מצליח לעלות או שלא.

במכונית מרוץ נותנים גז. ועוד איך נותנים. זה אוטו למרוצים. כשאנחנו נוהגים בראלי, נותנים מקסימום. אם אתה רוצה לנצח, צריך להסתכן ולתת גז. מצד שני זה מרתון וצריך לשמור על האוטו, כך שחושבים הרבה קדימה.

יש גם זוגיות. במכונית יש נווט וזה כיף. אתה חולק עם מישהו את החוויה, את הקשיים. העבודה נחלקת בין שניים. לא צריך לעבור הכל לבד. טיפולים ברכב, הכנות, לוגיסטיקה – אם זה על בן אדם אחד זה יכול להשביז מהר.

כישרון? לא יודע איך לפרק את זה, כישרון. אני אוהב להיות הכי טוב שאפשר. אני מאוד תחרותי. כשתכונת האופי הזו מתחברת לספורט זה מייצר הרבה אתגרים ודחף. זה לא משחק, זה לא לנצח את מישהו אחר. לא עושים את זה בשביל לנצח מישהו אחר. זו ההרגשה שאני מצליח למצות את הפוטנציאל עד תום. של המכונה, של עצמי, של השעון. היריב תמיד הוא השעון. זה לא אדם. יש אנשים  אחרים שמתחרים נגדך, אבל זה קודם כל זה השעון.

החלק האחורי במוח. שם יושבות המחשבות על מה היה קורה אם הייתי נולד בבלגיה, נניח. כנראה שהייתי מגיע למקומות אחרים ומתעסק בספורט מוטורי בצורה מלאה. אבל זה לא מטריד אותי. אנחנו נמצאים בישראל ובתנאים האלה עשיתי את המרב, אז אני מסופק, מבסוט ומאושר.

דבקות במשימה תיקח אותך רחוק. מי שרוצה להגיע רחוק צריך לחשוב פחות על הכישרון שלו. כישרון הוא לא הדבר הכי חשוב. נחישות יכולה לקחת כל אחד רחוק יותר מאשר כישרון. ראיתי אנשים לא מוכשרים שהתמדה, רצינות ואימונים לקחו אותם רחוק מאוד.

חמש שעות שכבנו מתחת לאוטו. על דיונה במצרים באמצע מרוץ. אני והלל סגל. חמש שעות לקח לנו לתקן את האוטו בשביל להתקדם עוד קילומטר. אין בזה הגיון, אבל לא מתייאשים. עושים מה שאפשר לעשות בשביל לשפר את המצב, אפילו אם זה רק לעוד קצת.

אף אחד לא מכריח אותי. מתחרים כי רוצים, כי מחכים לשנייה הזו שבה אתה עומד על קו הזינוק. אף אחד לא מכריח אותי וזה בטח לא משתלם כלכלית. במתח שבין הצלחה לכישלון, בין לקצץ פה שנייה ולקחת סיכון קטן שם, מסתתר הרבה מאוד כיף.

רומניאקס וארצברג אלו חלומות שהגשמתי. סימנתי 'וי' מבחינה תחרותית. המגבלות שם היו פיזיות, אבל בשבילי הארד-אנדורו תמיד יהיה הדבר המלהיב ביותר. הייתי שמח לעשות סיבוב במכונית WRC, רצוי על סטייג' עפר. לא חייב להיות עם המכונית הכי טובה, אני אף פעם לא בעד המנצחים, אוהב את אלו שבמקומות השני והשלישי. אם לא WRC אז ראלי-רייד. אם היו נותנים לי את ההזדמנות עם רכב כמו שצריך, עם קבוצה מסודרת, זה יכול היה להיות מגניב.

חייבים פה ספורט מוטורי. אני חושב שזה אחד הדברים החשובים. פשוט חייבים. הספורטאים מתמרדים עכשיו נגד חוק הספורט המוטורי, וכל מי שאכפת לו מהעניין צריך להצטרף. כל הרוכבים. זה אסון שאין כאן ספורט מוטורי. אם הצעירים לא מתחרים מגיל צעיר בענפי ספורט האלה זה נזק לטווח ארוך. זה מאוד חסר פה, ולא רק בהיבט האישי אלא בקיום של הספורט בכלל. הנזק הוא בכל התחומים ובכל הרמות. ולטווח הארוך. פשוט חבל.