מה זה?
מרוץ אישי כנגד צלע הר. המנצח הוא זה שכבש את ההר בזמן המהיר ביותר, או לחילופין זה שהגיע רחוק יותר במעלה ההר במידה ואף רוכב לא הצליח להגיע לפסגה. בלא מעט תחרויות הסיטואציה השנייה היא המציאות.
מרוצים אלו (כמו לא מעט ענפים שסיקרנו עד כה) החלו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הסיפורים מתארים שהענף החל כמסע פרסום של חברת אינדיאן האמריקאית, שערכה השקה לעיתונאים למרגלות צלע הר תלול במסצ'וסטס. רוכב המבחן הדגים את יכולות האופנוע וכוחו, בכך שעלה על פיסטין שנראה בלתי אפשרי. בראייה היסטורית, זאת הייתה החלטה מסחרית גאונית.
דבר הוביל לדבר, ובשנים שלאחר מכן התקבצו רוכבים ברחבי המדינה והחלו לנסות לטפס מעלה עם אופנועיהם. מועדונים נוצרו ותחרויות מסודרות החלו לכבוש את ארה"ב. אירופה לא נשארה מאחור, וגם שם נוצרו אירועים דומים, שחלקם אופיינו במעלות עם מכשולים שנועדו להכניס עוד עניין ושעשוע (לפחות לצופים…). רד-בול החלה במסורת של טיפוס גבעה משודרג: 2 רוכבים ראש בראש, על מסלול שמתחיל במכשולי אנדורוקרוס וממשיך למעלה.
צפו בסרטון של רד-בול:
קטגוריות
סדרתי – כל אופנוע רשאי להיכנס. אם התחרויות הן דרך האיגוד האמריקאי (AMA), הקטגוריה הזאת היא עד למקסימום של צילינדר אחד ו-450 סמ"ק. הדרישה הבטיחותית העיקרית היא מגני צוואר ומתג דימום מנוע כשהרוכב מתנתק ממנו (Dead Man's Switch).
אקסטרים – אופנועים עם ארבעה צילינדרים ונפח של עד 700 סמ"ק או טווין עד 750 סמ"ק. ניתן לייצר שלדה מייצור עצמי ולהשתמש בכל סוגי הדלקים, לרבות ניטרו. השימוש בצמיגי כפות מותר גם כן לאחיזה טובה יותר. שם גם נראה את בסיסי הגלגלים הארוכים יותר, בעזרת זרוע אחורית ארוכה, לשימור הגלגל הקדמי על הקרקע.
פרו – רק לרוכבים בעלי דרגת פרו. אין מגבלה על נפח האופנועים.
כביש
עד עכשיו, גם אם לא צוין, התייחסנו לשטח. מרוצי טיפוס גבעה מתקיימים גם במסלולי כביש סגורים, שם כמובן המנצח הוא זה שקבע את הזמן המהיר ביותר. המפורסם שבהם הוא פייקס פיק שבקולורדו, ארה"ב. 150 פניות וכמעט 20 ק"מ עד לעננים – מסורת של 102 שנים שנקדיש לה פרק נפרד.
בישראל
בארצנו נערכו תחרויות טיפוס גבעה, אך תמיד כאירועים בודדים ומבודדים. לא נוצרה מסורת ואליפות מסודרת עד כה. כמובן ששיפועים והתרסקויות כמו באירופה לא נחזו אצלנו. מיותר לציין שסגנון הכביש מעולם לא נוסה. נותר רק לדמיין את ווילי הניצחון בפסגת החרמון.