הזירה המשפטית: הקשר שבין בעיות רפואיות לתאונות דרכים

שבת בערב, שני מטופלים מובהלים לחדר המיון לאחר שחטפו הרעלת אלכוהול. בירור קצר העלה כי מדובר על אלכוהוליסטים, שניהם נהגי משאיות. הצוות התלבט אם לדווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על הסיכון שנשקף מהם, ולאחר היוועצות עם עמיתים מבתי חולים אחרים הוחלט פה אחד שלא לדווח.

"בכל מדינה מתוקנת אחרת זה היה מסתיים בהרשעה ובמאסר בפועל, אבל בישראל הברדק חוגג, ואין לי ספק שרוכבים משלמים על כך בחיים שלהם. להערכתי, עשרות אם לא מאות רוכבים נמצאים עכשיו בקבר בגלל הלקונה הזו ורבים אחרים יגיעו לשם, ולאף אחד במערכת לא אכפת". את הדברים האלו אומר לפול גז אחד מהגורמים הבכירים לשעבר במערכת הבריאות בישראל בהתייחס לכך ששיעור מזערי מהרופאים בישראל מדווחים למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על שינויים לרעה שחלים במצב הבריאותי של הפציינטים שלהם, אף אם נשקפת סכנה לסובבים אותם בכביש, וכל זאת למרות שהחוק דורש מהם לעשות זאת.

את האחריות לכשירות הנהיגה מטיל המחוקק על שני גורמים: הנהג והרופא שלו. סעיף 13ב' לפקודת התעבורה מחייב כל בעל רישיון "שנתגלו אצלו מחלת לב או מגבלה במערכת העצבים, העצמות, הראייה או השמיעה" לדווח על כך במכתב רשום למשרד הרישוי. סעיף 12ב' לאותה פקודה קובע כי "רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנה, והוא אבחן אצלו מחלה, והוא סבור שאותו אדם עלול לסכן בנהיגתו את עצמו או אחרים בגללה, ידווח על המחלה למכון הרפואי לבטיחות דרכים".

אלא שנתונים שמספקת ההסתדרות הרפואית מציירים תמונה מבהילה – "על פי ההערכות המקובלות, רק אחוז אחד מהרופאים בישראל מדווחים למרב"ד על מטופלים המהווים לכאורה גורם סיכון על הכביש", נכתב באתר שלהם. כן, גם אם מדובר על נהג שבעיה לבבית עלולה לגרום לו להתקף לב באמצע הנהיגה – המערכת תאפשר לו להמשיך לנהוג באין מפריע.

איך ייתכן כי הרופאים שמהווים את הגורם היחיד שיכול למנוע מנהגים עם בעיות רפואית שמסכנות את חיי הסובבים בוחרים שלא לדווח על כך? "רבים אינם רוצים להיתפס כמלשינים, ורק קומץ קטן מהם מדווח. זו סכנה ברורה ומוחשית לכל המשתמשים בדרך", מסביר לפול גז פרופ' יוסף ריבק, לשעבר ראש המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. על פניו זה נשמע לא סביר, אולם גם בהסתדרות הרפואית טוענים כי זו הסיבה המרכזית לכך: "הנזק הצפוי ליחסי רופא-מטופל בעקבות הפגיעה שדיווח כזה יגרום לפרטיותו של המטופל – ודאי ומוחשי ביותר". מנגד הם מציינים שהתועלת הציבורית מהחוק המחייב רופאים לדווח על חולים שמצב בריאותם עלול לסכן אותם או נהגים אחרים מוטלת בספק.

עמדתם מפתיעה, שהרי לא צריך להיות מומחה ברפואה בשביל להבין כי קיימת זיקה בין מצב רפואי וכושר נהיגה, אך מבחינתם השורה התחתונה היא כי אין נתונים על שיעור התאונות שנגרמו בשל אי-כשירות בריאותית של הנהג. לטענתם, מדובר על גזירה שציבור הרופאים אינו יכול לעמוד בה, לפחות כל עוד לא ישתכנע שהוא מקריב את הקשר המקצועי עם המטופל מסיבה ראויה. יתר על כן, הם מציינים, מכיוון שזהותו של הרופא המדווח לרשות ידועה למטופל, קיים בקרב הרופאים חשש מוחשי לאלימות נגדם בגין דיווח שכזה. בהסתדרות הרפואית מודים כי המצב הנוכחי בישראל שבו הפך החוק לאות מתה ורופאים רבים הם עבריינים לכאורה, מחייב שינוי מיידי, אך להשקפתם, המדינה אינה יכולה להעביר את אחריותה לבטיחות בדרכים אל כתפי הרופאים "שחלקם אינם ערים אפילו לחובה חוקית זו".

ואיפה משטרת ישראל בכל הסיפור? "המעורבות המינורית שלה באה לידי ביטוי רק לאחר שקרתה תאונה ויש לה יסוד לחשוד כי מקורה במצב רפואי, לרוב בשל דברים שאמר הנהג בחקירתו שמדליקים לחוקרים נורה אדומה. במקרה כזה, המשטרה תשלח את הנהג לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים", מסביר עו"ד אלירן בלוטמן, מומחה לדיני תעבורה. האם המשטרה תחקור את רופאיו של הנהג בחשד שמא הפרו את חובת הדיווח? ובכן, זה כמעט ולא קורה. ומה לגבי חקירת הנהג בחשד שלא דיווח על הליקוי הרפואי שהתגלה לאחר שקיבל רישיון נהיגה? "המשטרה לא חוקרת את הנושא, וגם אם כן – שלל טענות הגנה יעמדו לרשותו בבית המשפט, וגם בשל כך היא לא חוקרת בנושא", מוסיף בלוטמן.

קשר השתיקה שבין הרופא והפציינט מקשה על אכיפת הנושא, אולם במקרה של תאונת דרכים שלאחריה התברר כי הרופא לא דיווח על בעיה רפואית שגרמה לה, הוא יכול באופן עקרוני למצוא את עצמו נתבע מכיוון לא צפוי – חברת הביטוח. עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של ועדת הנזיקין הארצית של לשכת עורכי הדין, מסביר כי מרגע שחברת הביטוח שילמה למבוטח שלה תגמולי ביטוח, היא יכולה להגיש תביעה נגד המזיק שגרם לנזק, ובכלל זה גם כנגד הרופא בשל הימנעותו מדיווח.

ומה הסבירות שהנהג שלצדכם למשל לקוי ראייה? הרבה יותר גבוהה מכפי שאת משערים. במבצע שערכה בעבר משטרת ישראל לבדיקת ראייתם של נהגים, עולה כי 201 מתוך 1,340 נהגים שהשתתפו בו נכשלו בבדיקת הראייה. מדובר על כ-20% מנהגי משאיות שנכשלו בבדיקות, וכך גם כ-31% מנהגי האוטובוסים וכ-13% מבין נהגי המכוניות הפרטיות. לצורך איסוף נתונים הדרוש לקראת גיבוש המדיניות בעניין נהגים בעלי לקות ראייה, בחר משרד התחבורה במכון גרטנר – מכון לחקר אפידמיולוגיה. בין שלל מסקנותיו הוא ציין גם כי לנהגים בעלי לקות ראייה יש סיכוי יותר גבוה – בין 27 ל-56 אחוזים – למעורבות בתאונות דרכים. לאחר דיונים רבים נכנסה לתוקף תקנה שקובעת כי נהגים מעל גיל ארבעים יחויבו לעבור בדיקת עיניים בעת חידוש רישיון הנהיגה שיתקיים אחת לעשר שנים. מספר חודשים לאחר כניסתה לתוקף, במשרד התחבורה הביעו שביעות רצון רבה מהתקנה וציינו שההחלטה הוכיחה את עצמה מעל לכל ספק. על פי הדיווח של המשרד, לא פחות מ-3,200 נהגים מתוך כ-12 אלף חויבו להרכיב משקפיים. אלא שבאופן מפתיע וללא כל הסבר משכנע ביצע משרד התחבורה סיבוב פרסה, ובאוגוסט 2017 פרסם תיקון נוסף שמבטל את חובת בדיקות הראייה למחזיקי רישיון נהיגה לנהגים בגיל 40 ומעלה.

"מגיע אליי לקוח עם בעיית ראייה קשה מאוד שמגבילה משמעותית את שדה הראייה שלו. זו רק שאלה של זמן עד שהוא יסטה מהנתיב וייקח איתו רוכב דו-גלגלי שלא הבחין בו. אני מסביר לו שהוא חייב להרכיב משקפיים גם בנהיגה, אבל מבחינתו אין צורך, אלא רק לקריאה בלבד", אומר לפול גז אופטומטריסט בכיר, ומציין כי זו דוגמה אחת מיני מאות ללקוחות שאינם מודעים לכך שבעיית הראייה שלהם הופכת אותם לפצצה מתקתקת על הכביש, אולם בהיעדר חובה לדווח עליהם, הבחירה להרכיב משקפיים בנהיגה היא שלהם בלבד.

כפועל יוצא, מתכוונת מועצת האופטומטריסטים בישראל להגיש בשבועות הקרובים עתירה למתן צווים על תנאי ובקשה לקיום דיון דחוף בבית המשפט העליון, במסגרתו הם מבקשים להשיב את התקנה לתוקפה.

"תבין אם האבסורד: גם נהג מקצועי על פול-טריילר ששוקל 60 טון ויכול למחוק משפחה שלמה בשנייה, עם ליקוי ראיה חמור, יכול לנהוג במשך שנים ארוכות בלי שאף אחד ידרוש ממנו לבצע בדיקת ראייה. רק אם תהיה תאונה קשה – ייתכן ואז יבדקו את הנושא. ההפקרות הזו לא יכולה להימשך", אומר אדי מרקוביץ', יו"ר המועצה, ומוסיף: "לא מתקבל על הדעת שכתוצאה מביטול התקנה נהגים בישראל לא יחויבו לעבור בדיקת ראיה בין הגילים 17 ל-75", הוא מוסיף.

האם משרד התחבורה ביטל את התקנה על בסיס מחקר נגדי שבוצע? לדברי מרקוביץ לא הוצגו בפניהם מחקרים או נתונים הסותרים את הממצאים המפורטים והמנומקים של מכון גרטנר, אלא התקבלה תשובה לפניית המועצה בה נכתב כי ההחלטה גובשה מתוך תפיסה שהאחריות לכושר הראייה כמו גם לכל הכישורים האחרים הנדרשים לנהיגה, מוטלים על הנהג עצמו.

המדינה עסוקה באכיפה ובגביית קנסות בכבישים, אולם לא מטפלת בבעיות החמורות באמת – אלו שגורמות לתאונות דרכים, וכנראה הרבה מהן.